תעתועים

פעם קם אדם בבבוקר, פוקח את עינייו, מתמתח אולי, עוזר כוחות ומתרומם מחוץ לשמיכה, קם ופותח את התריסים.

פניו כבר מתכווצים בבהלה כמו שכבר פגעו בהם קרניי השמש אך הבוקר עוד לא בא,

והוא לאט חוזר שוב לעצמו, ומביט החוצה מבעד לחלונו, והנה...אין בחוץ עולם.

הוא חושב על השמש הכתומה הזו, ונזכר בסיפור שפעם שמע על איש אחד שהיה לו הכל ובכל זאת לא הגיע לו האושר,ופעם הוא יצא מפתח ביתו ועתה מאפיר שיער אישתו וקמט ראשון של עייפות מצא מקומו בפניי בנו והוא עדיין לא חזר,

והוא חושב עליו, על האיש הזה, אם כבר מצא את האושר או שמא הבין כי אין לו מענה

ואם אין לו מענה אולי עדיף שלא לחזור.

והוא חושב על השמש הנצחית הזו, אולי גם היא הקיצה יום אחד משנתה נטולת מושג הזמן, ופתאום נטרפה עליה דעתה והיא לא רצתה עוד בשגרה הזו שאין בה פיתולים...ואין בה חן ואין בה אהבה [הרי שאיש אינו מודה לשמש על שמעניקה לו את הבוקר ואת הלילה ואת חייו]

לא תודות רצתה השמש, כך חשב. לא תודות של הערצה או תלות, לפחות. היא רק רצתה שפעם, כשהיא קצת תהבהב,

יהיה מי שידליק פנס.