אתה אלוהימ קטן שלי, ואני מאמינה. באמונה שלמה. מסתר פניך ממני לעתים כי נסתרות הן דרכי האל. כזה אתה, אלוהימשלירציתישתדע. אתה לעצמך עכשיו היכנשהו בעולם ונסתלקה ממני שכינתך. אך לעולם לא רוחך. ויש שיר כזה, אתה יודע? אף על פי שיתמהמה, עם כל זה, אחכה לו. אחכה לך בכל יום שתבוא. בכל יום שתבוא.
ליטל, אחת החניכות שלי לשעבר מהנוער, נסעה לטיול גלישה בסרי-לנקה. עכשיו, מסתבר, היא בהודו. ממשיכה לטייל כמו שעושים כשבני עשרים וכלום. והייתה לי מחשבה מצחיקה טייגר, ש, למרות שאתה בכלל במקסיקו (ואולי כבר לא), מתישהו איכשהו תפגשו. אתה הבן שלושים ומשהו, והיא בת העשרים וכלום. היא תדבר את השטויות החמודות שלה, עם חוסר הבטחון שתמיד היה לה מתחת לעיניים החומות והשיער השחור גולש שנופל לה משני צידי הפנים. עם חיתוך הדיבור הילדותי קצת והנזם הזה באף. היא תגיד, ואתה תענה קצר. היא תשאל ואז גם בלי שתרצה היא בעצמה תספר לך על עצמה. ויהודוגרפיה, ארכישראליה מצויה, כמו שני מטיילים טובים, ותגלו ששניכם מכירים. אותי. וככה, בקצה העולם, בלי שאדע, אבל בטח ארגיש בורידים, אהפוך למשהו קיים עבורך. ויותר מאשר שאני מקווה שהתרחיש הזה יקרה לך, אני מקווה, בעצם, שהוא יקרה לי. שבכל העיר הזאת, יום אחד, אפגוש את ההוא שיהפוך אותך לאדם ממשי עבורי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מוּש השניצלית