דברים טובים באים באריזות קטנות

פעם הייתי הדו"צה של מחוז ירושלים. בעשור ההוא שהעיר שלימים תהיה האקסית המתולוגית, הייתה אהובתי היחידה (תל-אביב שלי, היום אני לנצח שלך). הטקסים של המחוז שלי התחילו כבר בחודש מרץ, כשעל הר הרצל הטמפרטורות היו במעלות של ספרה אחת. הראשון לסמן את תקופת הטקסים בקול ענות חלושה, היה הטקס לחללים שמקום קבורתם לא נודע ב-ז' באדר. תמיד קטן, תמיד מקפיא (זכורה לי במיוחד הפעם ההיא ששמעון פרס נשיא המדינה דאז, עצר את פמליתי לצדי בצאתו ושאל אותי בחיוך ובחום: "קר לך?"), תמיד משני לחזרות על ההר לקראת טקס יום העצמאות. 

יוזמות, יוזמות, יוזמות. זו הסיבה ששלחו אותי מלכתחילה להסתובב בין קברים צבאיים ובין חיילים מחטיבות שונות שבאו לצעוד במסדר הדגלנים של טקס הדלקת המשואות השנתי. אני באתי להיות חמודה ודברנית. המשמר יכתיף את נשקו, הכתף שק. והמשמר ידגל את נשקו, דגל שק. צבא יכול להיות יפה לפעמים. 

בחזרות הגנרליות שאחרי חג הפסח, כבר היה חם על ההר. איך שנאתי את מדי הדקרון. כמה שהם היו גרועים בקור, הם היו גרועים יותר בחום. כשקר לך לא רואים. כשחם לך, לעומת זאת... עוד יום של חזרות ואני שוב מחכה בשער. פעם לכתב מקומון, פעם לחבר'ה ממח"צ של גל"צ או כתב במחנה. פעם לצוות צילום של כתבת שישי ארוכה עם אלוף משנה במיל' דוד רוקני. מנהלת שנה נוספת את התקריב על התכנון הצורני שלו שנולד הכי פשוט; על דף מדפדפת משבצות בשקל. 

ואז יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, צפירה בת שתי דקות ברחבת הכותל, בוקר למחרת עוד שתי דקות של צפירה, שוב על ההר. על במת התקשורת המגודרת תחת שלט ענק Press אין לי כל-כך תפקיד אבל זה המחוז שלי. אז אני שם. מבינה אפס. נוגע בי אפס. רק לוודא שלא קורה שום דבר חריג. ואמהות שכולות בקו ראשון עם הרמטכ"ל וראש הממשלה כשאני מתפללת בשביל הלהקה הצבאית לא לזייף את הסוף של התקווה.