כבר עשרים שנים חלפו. הצלחתי להכנס אחרי כל-כך הרבה זמן שלא (נסיתי, שלא הזדקקתי), ואני נזכרת כאן איך במשך תקופות חיים שלמות, החלון הלבן הזה היה לי טבע שני. כמו לנשום, כמו לישון, כמו לאכול. ופתאום, אני מתמהמת מול הקו המרצד. בעצם, אני נזכרת בתקופות שלמות שבהן כבר התמהמהתי מולו. כי רציתי לכתוב יפה. רציתי לכתוב מדויק. רציתי לכתוב לעיניים של אחרים. לעיניים שלי, הנוכחית והעתידית. פעם. כשידעתי לכתוב. אני תוהה אם גם היום אני יודעת או שזה מעין שנבע ממני בעוצמה והיום כבר יבש. ורק קווים דהויים של הרגל נותרו בו.
פסקה חדשה. טקסט מיושר לשני הצדדים. משפטים קצרים. נקודות. מחשבות קצרות, לא בהכרח מסודרות. בהכרח מבולבלות. אך נמשכות זו אחר זו, ממלאות. ולמה בעצם. אולי אני יודעת לכתוב רק רגשות, ואני כבר לא מרגישה? ימים ארוכים שלא הרגשתי דבר באמת, והרי מחשבות של הראש לא זקוקות למקום. ומה הוא אותו דבר באמת שמעורר בי רגשות? אולי גבר. אולי כאב. ובכן, עצב למדתי לשים בפתקים. והבלוג שלי, החדר האינטימי שלי על דפי האינטרנט, מזכירים לי אותי של פעם. שהייתה חסינה פחות והרפתקנית יותר. מרגישה ורגישה יותר. אופטימית ונאיבית ושמחה באמת ומאוהבת עד כלות ומחזיקה תקוות יותר. ותמיד בסוף, באה לזרוק הכל ולצייר במילים את הלב על הקירות האלה.
שוב נוכחתי לדעת שעולם כמנהגו נוהג. וממרום שלושים וחמש, זה חמוץ מתוק. גם מרגיע וגם מערער.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מוּש השניצלית