(קטע שכתבתי ב 2008\8, ונכון לי כל יום זיכרון מחדש)

אלמוני יקר,

אם יום אחד תגיע לכאן; לא משנה באיזו עונה- אם קר יהיה או חם, לא משנה אם יהיה זה חג או יום-חול, אם בוקר או ערב; תוכל לראות אותם, לבושים מדים. לא, זוהי לא כת והם אינם אנשי הצפרדע, הם לא ציפור ואפילו לא מטוס, הם הילדים שלנו. באופן לא ברור התהפכו היוצרות והיום הם מגנים עלינו, במקום שאנו נגונן עליהם. לרובם עוד לא מלאו 20 שנים, וכבר הם מנווטים לנקודות ציון, מסתערים על דיונות, מקימים מארבים ומתפוצצים במלחמות. תוכל לפגוש פניהם בכל מקום שאליו רגליך ישאו אותך, תוכל לשמוע עליהם בכל מקור חדשות- כמעט בכל העולם; תוכל לרחם עליהם, לאהוב אותם, להעריץ אותם, תוכל לרצות לחבק אותם, תוכל לא להבין.

הם באים בכל הגדלים ובכל הצורות... אין להם כלל מכנה משותף, למרות שהיית רוצה להאמין.

וכשהם יחזרו הביתה, אחת לכמה זמן, ובטעות עינייכם ייפגשו באיזה בר או מועדון- אל תשאל אותם איך הם מחזיקים מעמד, אל תשאל אותם עד כמה הם שבוזים.. כי זה גדול עליך, גם אנחנו כבר לא מנסים להבין. וכבר אף אחד לא שואל מה קרה במלחמה או מה היה היום במחסום, אף אחד לא רוצה להכנס לדקויות המארב האחרון או למבט שהיה בעיניי המבוקש.

והם? הם לא מבקשים דבר. לא רוצים את הרחמים שלך או החוכמה שלך, לא צריכים שתספר להם על כך שהם לא היו חייבים לעשות את זה, שיכולנו להביא שכירים מארה"ב, שהחבר שלהם, שאיבד את הרגל לפני חצי שנה, בעצם יכל ללמוד היום בהאוורד או בקווינס ולרוץ מרתונים. הם לא רוצים שתגיד להם שהכל יהיה בסדר, שזה זמן שאול שעובר ולא שתגיד שהכל למען מטרה טובה, ושהם צודקים ואתה בעדינו. הם לא מצפים ממך לכלום- לא לכסף שלך, לא לרחמים שלך, לא להבנה שלך, לא שתלך ותהיה שגריר, לא שתקום ותשנה את העולם... רק שתפנים.

ואם יום אחד, כשתרד לאילת, בחורה עם קוקו אסוף ומהודק, חיוך הססני, אפוד ורובה תיגש אליך ותשאל אותך לאן פניך מועדות ותחתום את השיחה ב"נסיעה טובה" דע שאחר כך, כשתשתכשך בבריכה, תצלול עם דולפינים ו"תנקה את הראש" היא עוד תהיה שם; תנשום אבק, תראה איזו שקיעה, תצבע את פנייה בצבעי הסוואה, תקח פק"ל מים, קשר או אלונקה ותשמור עליך.

ובפעם הבאה, כשתחזור לחדר המלון, תתקלח, תשכב על המיטה המרווחת ותתכסה בסדין הלבן והנקי- לרגע אחד, מאית השניה, תעצור את הכל ותחשוב גם עליה.

זה כל מה שהם מבקשים.

בהצדעה-

שלג.