"אחי,

אני מקווה שאתה קורא את המכתב הזה לבד, כשאין אנשים מסביבך. אני מקווה שאתה קורא אותו בחושך, עם אור קטן, שרק אתה יכול לראות את המילים, כי אני הולך לחשוף בפנייך עכשיו את הסוד הגדול ביותר בעולם, סוד שמיליוני טיילים נשבעו לא לגלות, גם אם יכוונו להם אקדח למפשעה, סוד שנשמר בקנאות יותר מאשר הנוסחה הסודית של קוקה קולה, סוד שהיה יכול להישאר כמוס עוד שנים רבות, אלמלא קמתי אני, ואנונו של הטיולים, והחלטתי שדי, הגיע הזמן להסיר את המסכה, לקרוע את הכיסוי, לפרוץ את הכספת ולגלות לך, רק לך, את האמת המבישה שכולם מתאמצים כל כך להסתיר, כן כן: כשחוזרים לארץ ומפתחים את התמונות ויושבים להראות לחברים המסכנים את האלבום, הכל פתאום נהיה "מדהים", "גדול", ושוב "מדהים", וקשה לבחור על איזו מבין המדינות אתה ממליץ, כי לכל אחת יש את היופי שלה, וקשה להגיד איפה האנשים הכי נחמדים, כי כולם היו כל כך מקסימים (סליחה: מדהימים), וגם הפעם ההיא שגנבו לך בשוק את הפאוץ' עם הדרכון וכל הכסף הייתה בעצם חוויה, ובאמת, ממרחק של שבוע-שבועיים הכל מותך לגוש אחד, כמו אורז שמבושל על יותר מידי מים וכבר אי אפשר להפריד בין הגרגרים. אבל האמת הערומה היא, שבטיולים יש גם רגעי בהלה, ורגעי ג'יפה, ורגעים של בדידות עצבנית, והכי גרוע זה הפרידות, אף אחד לא מדבר על זה, אבל טיול ארוך הוא פשוט לקט של פרידות, מרגע שאתה עולה על המטוס הראשון אתה מתחיל לפגוש אנשים, ואתה מתחבר איתם מהר, ולעומק, כי זה טיול, ואתה מדבר איתם על המשפחה שלך ועל החברה שלך לשעבר, למרות שפגשת אותם חצי שעה לפני זה, ובאוויר עומד איזה קסם, אבל איך שהמטוס נוחת אתם מתפצלים, הם קבעו עם חברים באכסניה אחת ואתה אמור לפגוש מישהי באכסניה אחרת, אז בינתיים מחליפים כתובות וטלפונים בארץ, ומבטיחים להיפגש בהמשך הטיול, ופוף, באכסניה אתה פוגש את הבחורה שקבעת איתה, והיא מכירה לך את האנשים שהיא מטיילת איתם כבר יומיים, הם החברים הכי טובים שלה, כמובן, וגם בעיניך הם מוצאים חן, אמנם עוד שבוע הם חוזרים לארץ אבל זה לא מטריד אותך, כבר קלטת את הקטע, כבר עלית על הגל, אתה יודע שאחרי שהם יעזבו יבוא מישהו אחר, ואשכרה, דקה אחרי שאתה עוזר להם להעמיס את התיקים על המונית שלוקחת אותם לשדה התעופה אתה פוגש בלובי של האכסניה בחור ארגנטינאי, ואחרי חמש דקות שיחה מסתבר שהוא התאום הרוחני שלך, גם הוא התחיל ללמוד כלכלה באוניברסיטה של בואנוס איירס, גם הוא נשבר אחרי שנה א', גם אותו החברה שלו זרקה חודש לפני הנסיעה וגם הוא בטוח ש"זורבה היווני" זה הספר הכי טוב שהוא קרא בחיים. אתם מטיילים ביחד איזה שבועיים, שבמהלכם מסתבר שיש לכם גם אותו טעם בבחורות, אותה תאווה בלתי נשלטת לסטייק לבן, ואותה העדפה לאכסניות שנמצאות רחוק ממרכז העיר, אבל שניה לפני שאתה מתחיל לשמוע ברקע את המוזיקה של "החיים הכפולים של ורוניק", הוא מודיע שהוא רוצה לחתוך לקולומביה, ואתה, קולומביה ממש לא בקטע שלך עכשיו. תכל'ס מה הסיפור, שהוא יעשה את הקולומביה מאוחר יותר או שאתה תעשה אותה עכשיו, סך הכל לא כל יום פוגשים תאום רוחני, אבל אין, ככה זה בטיולים, היד קלה על ההדק של הביי, וכשאתה דוחס את התיק בארבע בבוקר כדי להספיק לאוטובוס שייקח אותך לגבול פרו, הוא אפילו לא קם להגיד לך שלום, רק פוקח ריס ומזכיר לך להשאיר את המפתח של החדר על השולחן, ואתה אומר, נו פרובלם, וצל חולף בך לרגע, אבל באמת רק לרגע, כי באוטובוס אתה פוגש שתי צ'יקות פרואניות שמספרות לך על הפיאסטה של הכפר שלהן, שלא מופיעה בשום מדריך אבל אסור להחמיץ אותה, וכדי לשכנע אותך סופית לבוא הן מציעות לך להתארח אצלן בבית, ואתה שואל אם אבא שלהן לא יכעס, והן צוחקות, נוֹ, מה פתאום, אצלנו במשפחה אוהבים אורחים, ועד סוף הנסיעה אתה כמעט שוכח מהבחור הארגנטינאי ונסחף אל תוך הצחקוקים של איזבלה ופליסיה, ואחרי שהפיאסטה - צבעונית ופרועה כמו שהן הבטיחו - נגמרת, אתה מטייל איתן עוד קצת באזור, ושוכב עם שתיהן, כדי שאף אחת מהן לא תעלב, ובבוקר, למרות שהסקס היה מענג (פרטים במכתב אחר) אתה כבר מרגיש את הגירוד בתחתית הגב, ללכת, לנסוע, לטרוף עוד מקום, עוד אישה, וככה זה ממשיך שלושה, ארבעה חודשים, נדמה לך שאתה מרחף בקלילות מאדם לאדם, מעיר לעיר, ושהפרידות לא משאירות בך אפילו שריטה, לא נרשמות אפילו בפרוטוקול, אבל אתה טועה, טועה בגדול. ומתי אתה מגלה את זה? כשמישהי שנשארת איתה מספיק זמן, מישהי שבאמת נתת לה להיכנס ללב שלך, עוזבת, ואז, בבת אחת, כל הפרידות שהלבנת באות לגבות ממך מס עצב מוסף, ואתה יושב לך בחדר שהיה שלכם, ועכשיו הוא רק שלך, ומסתכל החוצה מהחלון אל הכנסייה, ואל הרחבה שלפניה, שמלאה בילדים מסכנים שמוכרים מצתים מקולקלים, ופתאום אתה עייף, עייף מהכל."

אני יודעת שזאת חפירה, ושסביר להניח שאף אחד לא יקרא. אבל הרגשתי כאילו יכולתי אני לכתוב את אותו מכתב מדרום אמריקה. זה צבט לי במקום הנכון בלב, כשישבתי לבד במלון המפואר מידי בבנגקוק וחיכיתי שהשעות יעברו כדי שאוכל לחזור כבר הביתה.

אני בבית עכשיו, מניחה שדעתי תשתנה עוד עשרות פעמים, אבל נכון לעכשיו טוב לי. התקלחתי בלי כפכפים, ישנתי במיטה שלי[!] ואכלתי אוכל של אמא.

עדכונים בקרוב

שלג.