טוב, אם זה חדש לכם, אז אני קצת אנטיפטית. אין דבר שאני שונאת יותר מאשר למשוך תשומת לב, ואני חייבת להגיד לכם שזה קצת בעייתי כשאת ג'ינג'ית.

בואו נאמר, שבדר"כ קשה לפספס אותי. בלימודים תמיד זוכרים את השם שלי, ולכן תמיד שמים לב כשאני איננה, ואנשים מאוד אוהבים לבוא אלי אחר כך בברכת "שיו וואי איפה היית? איך את מרגישה? הכל בסדר?" ואז נדרש ממני לחייך, לאהוב, להגיד "שיו וואי, הייתי חולה, אבל עכשיו אני בסדר איזה כיף שאתם דואגים לי!!" בחזרה.

אבל לא, אל תפנו אלי, אני לא חברה שלכם. אין לי כוח לספר לכל אחד ואחד איך היה בתאילנד, מה עשיתי בחופש, מה שלומי, איך החיים, כן, אני עדיין עובדת בחנות ההיא. תודה, גם את נראת נהדר.

זה כ"כ צבוע, אני לא מצליחה ללמוד להנות מזה- תשומת לב מוגזמת.

אני יודעת שזה אמור להיות חיובי, אבל מה לעשות, אני אדם פסימי, וכשהמרצה שלי לשיאצו סיכמה את שנה שעברה ב"את מכניסה איתך כ"כ הרבה אור ואנרגיות לכתה. אם את איננה, אני ממש רואה איך כולם נובלים לי מסביב" הסתכלתי עליה במבט חצי אדיש ותהיתי אם היא רצינית איתי או אם היא מחפשת תגובה מתחכמת.

אומרים עלי שאני מקסימה ורגישה [אהמ], אבל אני לא חושבת על עצמי ככה. אני חושבת שקשה לי להסתכל על דברים רק בלבן או רק בשחור, שאני רואה את המעבר, והמעבר בדר"כ חשוב יותר מהכל. יש אנשים שרואים רק את עצמם, אם מישהו נראה להם רע בזווית העין, הם חייבים ליישר אותו, שיעמוד באותו הקו עם כולם, ולא אכפת להם כמה פרות קדושות הם ישחטו בדרך. אני חושבת, שדווקא המקום הזה של כל אחד מאיתנו, זה שעושה אותנו שונים יותר, לא ישרים או לא לגמריי שם, הוא הכי יפה. שם שוכן לו כל האור ומי שלא יכול לעבור את המנהרה החשוכה, לעולם לא ימצא את האור הזה שמחכה לו בקצה. מי שכל הזמן מנסה לחפש איפה ליישר, יגלה יום אחד שעקום זה הישר החדש ושהוא נשאר מאחור.

אז כן חייכתי היום, וכן סיפרתי לכל אחד איך היה בתאילנד "תאילנדי כזה אתם יודעים.." וגם קצת חיבקתי, והתגעגעתי. 

זה כנראה היה אוברדווז, כי הגעתי הביתה עם מיגרנה מטורפת ונטרקתי על המיטה.

שלג.