למי מביניכם שלא עוקב אחר הבעיות הבריאותיות שלי, כתבתי את כל הסיפור מהתחלה עם כל ההסברים הנדרשים [עד כמה שהצלחתי]-

כל חיי סבלתי מכאבי בטן ואפעם לא ידעו מה הם, גם אושפזתי לשבוע בגיל צעיר עם כאבי בטן מטורפים ואחרי 5 אולטראסאונדים [אולטראסאונד זאת בדיקה שבדר"כ עושים לנשים בהריון.. מורחים על מעין מצלמה קטנה נוזל קר ודביק שעוזר לראות את הבפנוכו של הבטן..!] הגיעו לשתי מסקנות: האחת היא שיש לי נוזלים בדוגלס [זה נשמע ממש מצחיק אבל אין לי מושג מה זה אומר] והשנייה היא שיש לי טחול מוגדל... הכאבים הפסיקו, שיחררו אותי מבית החולים, עשו לי אולטראסאונד שהראה שהכל בסדר והסיפור נשכח. 

תקופה מסויימת [5 חודשים לערך] לא קיבלתי מחזור אז הלכתי, כמו כל אדם נורמלי [כנראה], לרופא נשים שהפנה אותי לבדיקות שיגתיות ונתן סיבה לכל הכאבים- "כאבי ביוץ" הוא אמר בהחלטיות. כולי מאושרת מהעובדה שכנראה ואקבל גלולות הלכתי לעשות בדיקת דם [יש לי שני הורמונים יותר מידי בגוף, אבל על זה נדסקס בפעם אחרת.. :|] ולסונר אגני- אולטראסאונד... הלכתי לרופא שטיפל בי כשהייתי קטנה ומאושפזת. הוא חיפש ובדק, הממצאים היו כאלה- "איברי הרבייה בסדר, אין נוזלים בדוגלס... היי! רגע! מה זאת הרקמה הזאת? היא לא אמורה להיות פה...! אולי זה... המ... הטחול?" -רושם- "טחול מוגדל".

אמא פחדה והיא רצה איתי לרופאת ילדים שלי [0:]] שדיברה עם איזה רופאה "מומחית לאולטראסאונד בטן" כדי לבדוק מה זה ואם הכל בסדר. שכחתי לציין שמאז שהייתי קטנה תמיד התלוננתי על 'גולה' שזזה לי בבטן מצד לצד.. כשאמרתי לאבא הוא אמר שאני סתם מדברת שטויות ושזה "סתם גזים" כשאמרתי לאמא היא אמרה שאני מדברת שטויות ושזה "בטח בגלל שאת צריכה לקבל" [בגיל מאוחר יותר כמובן..] או בקיצור- כולם הסתכלו עלי כאל מוזרה שמדמיינת דברים צפים לה בבטן. באסה...

אז התור ל'מומחית לאולטראסאונד בטן' הגיע ואמא כבר ממש הייתה בסרטים- "ואם יש לך סרטן? רק סרטן חסר לי עכשיו.. למה דווקא לי? בלה בלה בלה קישקוש פיטפוט" טוב, נכנסנו, סיפרנו לה, היא התחילה לבדוק והגיע לטחול שלי [כי הרי אמרו שהוא מוגדל -תהיו יותר עקביים בבקשה..!] היא בדקה בצד שמאל למעלה, קצת בתוך הצלעות [כי שם נמצא הטחול של כל בני האדם.. מחובר שם בצינור קטן בלי שום יכולת לזוז] וראתה את הטחול החמדמד שלי שוכן לו בשקט ליד הכליה השמאלית [במקומו הנורמלי] אבל משהו אחד הפריע לה- הוא היה הפוך ובנטיה קטנה... [טם טם טטם] "תשכבי על צד ימין שלך" היא ביקשה ממני יפה, הסתובבתי ושכבתי על הצד, היא שמה את המצלמה הקטנה שלה על צד שמאל, איפה שכאמור אמור לשכון הטחול המתוק שלי, ראיתי את העיניים שלה גדלות וכמעט יוצאות דרך החורים שלהן "מה זה... איפה הוא נעלם?!" הטחול לא היה שם.. היא בדקה בצד ימין ומצאה אותו שוכן לו בנחת ליד הכליה הימנית שלי... באותו הרגע היא התחילה לחשוב שהיא יצאה מדעתה... "תעמדי שנייה...!?" היא ביקשה אז נעמדתי והרגשתי את ה'גולה' בבטן נופלת לה למטה למטה.... היא הסתכלה עם המצלמה בצד שמאל והוא לא היה שם, בצד ימין והוא שוב לא היה שם ואז היא שאלה אותי איפה אני מרגישה את ה'גולה' בבטן והצבעתי על המקום בבטן התחתונה, היא הסתכלה שם והנה הפלא-ופלא פול [הלוא הוא הטחול שלי] שוכב לו שם ממש לייד שלפוחית השתן.

אני- מתפוצצת מצחוק

אמא- כמעט מתעלפת

הרופאה- מאושרת ועינייה בוהקות כאילו שגילתה את התרופה לסרטן אומרת למתמחה שליידה "שווה להיות בסביבתי.. תראי איזה דברים אני מגלה.... יש לנו סיפור של Wander Spleen"

כן... תופעה מלידה. נולדתי עם 'חבל' ארוך מאוד מאוד מידי שמתחבר לטחול שלי והטחול שלי לא מחובר למקום שלו אז הוא "משוטט לך בבטן", זאת תופעה נדירה שלמעשה, כתובה רק בספרות הרפואה המקצועית אך מעולם לא נראתה במציאות- בשר ודם. אחלה. :]

הרופאה הזמינה את כל המחלקה כדי לצפות בתופעה, שתי רופאות התיישבו מיד וכמעט התעלפו, היא עשתה סרט וידיאו של הטחול המקסים שלי ואמרה שהיא עוד תכניס אותי לספר השיאים של גינס. אני עוד רואה את זה- תמונה שלי וכותרת של "הילדה עם הטחול המרחף". משהו...

מאז אני ופול התחברנו מאוד, הוא קיבל את השם שלו שלשום בניצנים- פול מקרטני הטחול, או סתם פול הטחול. ואני אוהבת אותו מאוד. :]

כנראה שיעשו לי ניתוח מתישהו, לקצר את ה'חבל' שלו או לתפוס אותו בצורה כלשהי... בינתיים הכאבים ממשיכים וההרגשה הזאת שמשהו זז לי בתוך הבטן.

קיבלתי פתור על שנה שעברה בספורט וגם על השנה הזאת. אם לא יעשו לי ניתוח כנראה שלא יגייסו אותי לצה"ל, טוב נו, נחייה ונראה, או... נהיה טחול ונראה? שיהיה.. בכל מקרה, תמיד ידעתי שיום אחד אני אתרום רבות למדע בישראל.

שלג בעלת הטחול -פול- המופלא.