לא הייתי רוצה שיזכרו אותי ככה, אם הייתי מתה פתאום.

לא חושבת שהיו רושמים עלי שהייתי אדם דגול, או מיוחד במינו, לא אדם ערכי או אוהב או ציוני במיוחד.. לא, לא היו רושמים עלי את כל זה. למעשה, נראה לי שלכותבי ההספד הייתה עבודה קשה... הרי כשאתה מת, לא ממש נעים לרשום שהיית אדם עצבני ומציק, שכל פעם כשחזרת מהצבא רק היו רוצים להפטר ממך, שתמיד היית משאיר חדר מבולגן ועושה היסטריה מכל דבר, שצעקת על כולם גם על שטויות ותמיד היית חולני וכפוי טובה שלא העריך שום דבר בחיים. לא, לא נראה לי שהיו רושמים.
וזה עצוב, כי לא ככה הייתי רוצה שיזכרו אותי, אם אני אמות פתאום. ומי יודע, זה יכול לקרות בכל רגע... אני אלך ברחוב ודוד שמש יפול עלי מאחד הגגות, או שתהיה סופה ויפול עלי עץ, או גם סתם דברים פשוטים כאלה.. אתם יודעים, כמו ללכת ברחוב ולהדרס, או לעשות תאונה עם האוטו, או להחליק במקלחת, להתחשמל למוות, למות מאיזה מחלה או.. מחנק, מלחמות..

ואני לא יודעת מה לעשות, לשנות רושם זה קשה. במיוחד כזה של כמעט 19 שנה... הייתי רוצה שיגידו- זאתי הייתה משהו... שלא ניתן להסביר במילים. אדם דגול, משכמה ומעלה. תמיד דאגה ורצתה ואהבה ושאפה והייתה הרפתקנית, הייתה אדם חזק ואמיץ שידע את היכולות שלו ולא פחדה לנסות ולהתנסות ולהראות לעולם ולהוכיח שגם היא יכולה.

אבל לא, נכשלתי בכל דבר. נכשלתי בילדות ובתיכון, בטירונות ואפילו בקורס. ומה אני עכשיו..? וואנבי קרבית שיושבת בחדר ממוזג ועושה שבוע שבוע, והדבר הכי קרוב למלהיב או מסעיר או מורעל שיש לה זה לצאת להציל את הבה"ד ולהדליק את הגנרטור חרום לגמרי לבדה. ווואו, כמה שהרגשתי טוב אחרי שחזרתי לחמל וכולם התלהבו שאני, הבחורה הקטנה והצנומה, הצליחה להדליק את הגנרטור חרום לגמריי לבדה, כאילו היה במעשה כל כך הרבה פיסיות שזה פשוט נס שהצלחתי למשוך כפתור וללחוץ על השני... נטורף פשוט, היכולת! ממש גיבורה. צל"ש, אני אומרת לכם.

וטוב שהם לא התלהבו עם זה כל כך שהתחילו לדבר שאני זאת שאצא לארועים עם החפ"ק כי בכל זאת "היא הייתה בקמ"ש חילוץ", גבר גבר אני.
כשבעצם מה שהכי בא לי עכשיו זה את הנשק שלי בחזרה, ולהסתער על דיונות ולעשות פזצטות על אבנים חדות ולקרוע לעצמי את המרפקים ולצאת למסע בראבק עם הקשר על הגב או משהו, לצבוע את הפנים ולהזיע כל כך כל הדרך ולקלל את עצמי על זה שיצאתי למסע המקולל הזה בכלל. ולהתלכלך מהפודרה של שיבטה בשטח אחרי שלא התקלחתי 5 ימים, ולעשות מטווחים, יו כמה שהייתי רוצה לעשות מטווחים... ולאכול טונה עם תירס ולקנח במלפפון חמוץ ואם יהיה לי מזל אז לארוחת בוקר מחר אני אוכל ריבת תותים ולא ריבת אוכמניות!

ושיכירו אותי, אותי באמת. ההורים, המשפחה.. שידעו מה עברתי, שאני לא חלשה כמו שחושבים, ממש לא. אפילו חזקה לפעמים, כשממש רוצה. שיעריכו אותי. שיאהבו באמת ושידעו מה לכתוב.

שלג.