מנסה להתעודד
לשיר עוד שיר
לשתות עוד כוס קפה
להשען אחורה.

מדמיינת מציאות
במקום אחר
יושבת מול הים
עם איש אחד חזק
שומר עלייך.

בינתיים את לבד
עם החלומות שלך
שרה לעצמך שירים
לא פוגשת אנשים
מחכה...

מחכה לו שיבוא
מחכה לו שיבוא ויציל אותך
מכל המכשפות והשדים
מכל האנשים שמדברים.

מכל האוטובוסים, העשן והסמים
מכל החלומות, הרצונות, הסיוטים
מכל החישובים, התכנונים והכספים
מכל האנשים שמדברים ומדברים ומדברים.
[דנה ברגר]

 

וכבר כל כך הרבה זמן מחכה. שיבין. שידע שיש לי פאקים. שילמד אותם, שיידע להתגבר עליהם. שלא יישכח מקיומם.

יש דברים שאני לא עושה, יש דברים שאני צריכה דירבון. לפעמים אני צריכה שיזמינו אותי כדי להרגיש רצויה, או שיגידו לי משהו מיוחד כדי להרגיש מיוחדת.
ואני מחכה. כמו שחיכיתי היום שתתקשר ותגיד לי "כוסומו העולם אני רוצה שתבואי אלי כבר כי נהיה מאוחר ולא יהיה לנו זמן להיות ביחד" או "אני מתגעגע, אולי תבואי ותשבי איתנו בינתיים?". ושלא תצחק ותתפלא מחדש שיש לי בעיות נפשיות. כי יש לי, מודה. בעייתי משהו.
וכבר נמאס לך. להקשיב ולהלחם ולרצות ולאהוב כמו פעם. אז למה אנחנו מתעקשים?

כי.

כי אני לא רוצה לחכות למישהו אחר שיבוא ויציל אותי. אני רוצה שזה תהיה אתה. ושתעשה את זה ברצון ובאהבה כמו פעם ולא תתן לי הרגשה של בנאדם מוזר. כי אדם מוזר הוא מי שעושה את עצמו מוזר. ומי שחושב שאדם הוא מוזר הוא מוזר בעצמו.

ונמאס לי כבר.

רק רוצה שיקחו אותי מכאן.

כי כל כך הרבה דברים מפחידים אותי. ורע לי. ולא טוב לי.

ואני לבד. כמו בערך כל יום בתקופה האחרונה.

אני מרגישה כל כך חסרת ערך. כל כך מוחלפת. כל כך מיותרת שפשוט בא לי להעלם ולעשות לאנשים חיים קלים הרבה יותר.

"יושבת מול הים
עם איש אחד חזק
שומר עלייך."

שלג.