ושוב עולה ההרגשה הזאת, כמו לשבת שעות במקום מסויים ולגלות שיש לך מקק על הגב. מן תחושת חילול, חלחלה, ועוד כל מיני מילים ברוכות בח' ול'. אתה ממשיך לקפוץ בבהלה ולנקות את החולצה למרות שהג'וק נבהל ממך יותר וברח לו מזמן. התחושה הזאת לא עוברת.

אני חושבת שלכל אדם יש את מכסת הטעויות שהוא עשה בחיים, שהדבר שהוא הכי רוצה בעולם זה להעלים אותן מעל פני האדמה, להתכחש לחלוטין לקיומן, לשכוח מהן ושהעולם ישכח מהן גם... דבר שהוא בלתי אפשרי כמעט תמיד, כי נודה בעובדות- הן תמיד קורות כשיש מישהו סביבך. ומסיבה לא ידועה, האנשים סביבך תמיד נהנים לנפנף בחוצות בטעויות לא להם. ולסלוח לעצמך על טעויות זה כל כך קל... אנחנו לא סולחים לעצמנו רק כשאנחנו מאמינים שאנשים סביבנו לא סלחו לנו. כשאנחנו מתחילים לפרש איך זה נראה בעיני אחרים ומה זה גורם לאנשים לחשוב עלינו עכשיו, זה השלב שבו אנחנו אבודים באמת. אז תתרכזו בטעויות שלכם, אל תתגאו בטעויות של אנשים אחרים. תנו לנו להתגבר עליהן בעצמנו ולסלוח לעצמנו בלי הצורך לרצות את כולם.

אני חיה משבוע לשבוע, אני לא חושבת שהסיטואציה הזאת הייתה יכולה להיות יותר נכונה לאדם מאשר לאדם שעושה שבוע-שבוע... עושה דברים בבית- חושבת עליהם בבסיס. זה המוטו שלי. ומזל שיש לי שבוע שלהם של התנתקות כמעט מוחלטת מהבית כדי לחשוב על הכל, כמו בריחה שכל אחד היה רוצה לחוות מידי פעם, הfreeze הזה.

אני צריכה להתגבר על דברים שעשיתי. לא להדחיק אותם, הדחקה זאת התמודדות עיוורת ומטומטמת לחלוטין, בעצם- זאת לא התמודדות בכלל. זה כל כך קטן מצד בנאדם להדחיק... עדיף לפתוח דברים, עד כמה שהם כואבים ולהשלים איתם, כי הם עבר. ואי אפשר להמשיך הלאה בלי להשלים עם העבר שלך, ואי אפשר לשנות עבר, למרות שתמיד נרצה..

עשיתי כל כך הרבה טעויות, עשיתי כל כך הרבה שטויות, פגעתי בכל כך הרבה אנשים. והשתנתי, אני אחרת לחלוטין, הוכחתי את זה לעצמי. וזה מה שחשוב, לי.

אני לא באמת חייבת דין וחשבון לאף אחד, רק רוצה שאנשים יכירו אותי מחדש, אני החדשה.

שלג.