למרות שממש רציתי שלא, אני לא יכולה שלא.

אז נפרד, כמו שצריך, למרות שאתה כבר באדמת-קנדה שלך ואני עדיין פה, למרות שלא הייתה לנו הזדמנות ראויה... אחרי הרבה מחשבות אולי עדיף שכך, סתם היינו מותחים את זה עוד ועוד ועוד טיפה וזה היה נהרס. חבל שהלכת.

לא חושבת שבאמת אסע לחפש אחריך אי-פעם, אולי מהסיבה שאני לא בטוחה שמאמציי ישתלמו ושבאמת תשמח, אני מפחדת להיות תקועה, להרוס לך.

אז אשאיר את זה כך

ואאחל לך הצלחה בחייך החדשים, שתשמח יותר ותאהב יותר. ועוד בקשה אנוכית אחת- שלא תשכח אותי, אפעם.

*******************

היה לנו אתמול טקס פרידה מהמב"ס, טקס מכובד כזה עם האלוף ואנשים חשובים..

אמצע היום, חום אימים, עומדת עם מדי א', שורה ראשונה, שרוולים למטה, נעליים גבוהות סגורות וכומתה כתומה על הראש,  והוא דיבר ודיבר ודיבר... הרגשתי כאילו צבאות של נמלים מטפסים לי על כל הגוף, אני מכירה את ההרגשה הזאת ואז סחרחורת. "את לא מתעלפת לי עכשיו יא פאדחנית!" צעקתי על עצמי בתוך הראש, השתדלתי לא לזוז. שניה לפני שהתעלפתי תפסתי את זאת שעמדה לידי ובקול חצי-מבוהל חצי-מעולף אמרתי לה "אני מתעלפת", הבחור מאחוריי תפס אותי והאנשים מהצדדים עזרו לו, הורידו אותי לרצפה וסחבו אותי הצידה, העלו לי את הרגליים, הכרחתי את עצמי לפתוח את העיניים ותוך שנייה מסך הטשטוש התבהר והיה ברור מתמיד, אנשים עמדו מעליי, רופא, חובשים, אנשים שהרימו אותי, ואני כולי "יוווווווווו איזה פאדיחה!" וכולם נקרעו מצחוק. אחר כך שתיתי מלא מים ולפחות לא הייתי צריכה לחזור לעמוד עד סוף הטקס.

*******************

הקמב"ץ שלי עוזב.

הרבה זמן קיווינו שיעזוב והנה זה קורה. הודיעו לו אתמול שביום שלישי הוא כבר לא כאן יותר, הוא הולך ללמוד שנתיים.

אנשים אצלנו היו מוכנים להוציא אלפי שקלים מכיסם ורק שיילך כבר, איזה הרגשת ניצחון.. אחרי שהוא לא היה פה חודש והיה כל כך טוב ושמח הוא חזר וכולנו התבאסנו ורצינו למות ועכשיו הוא הולך שוב, לא יחזור עד אחרי שאשתחרר.

אוויר לנשימה.

*******************

מזל שמפרידות אני לא מפחדת.

שלג.