בדר"כ כשרע לי ויותר מידי לי, כמו עכשיו, אני בורחת; לאן שאצליח.

אם למיטה, בין המזרן לשמיכה המחבקת, אל הרחובות הישנים, אל ספר מותח, חיבוק מחמם, שיחה משמחת או לבלוג הזה- כרגע, אין לי אפשרות לממש משהו אחר.

אני עייפה, גופנית ונפשית כאחד. מרגישה כאילו בפנים כבר צומחות לי שערות לבנות ומופיע לי קמט ראשון.

אולי זה הכל הכדורים הקטנים והארורים האלה, זה מתחיל להשפיע רק עכשיו, הגוף מתחיל לפעול, מתעורר לתחיה. זה כמו שמן למכונה חלודה.

אני רוצה משהו מרגש, משהו שיעסיק את המחשבה שלי, שיגרום לי לחייך, שיחבק כשאצטרך לברוח ואפילו לכמה דק'. ואין לי כרגע.

אני חושבת שאני דפוקה ממש, עברתי מן כרוניקה של התעללות מגיל צעיר שכל הזמן רק חוזרת על עצמה. מרגיש לי כאילו שום דבר לא בטוח, כאילו הכל זאת קונספירציה נגדי. ובסופו של דבר, העובדות לא משקרות והיכן שלא אהיה תמיד אמצא אשמה, למרות שלאו דווקא אני האשמה היחידה או האשמה בכלל. תמיד יתקומם משהו נגדי ספציפית.

אולי הנוכחות שלי מאיימת עליהם.

אני שונאת כשדברים יוצאים מהקשרם... אני שונאת שאנשים מצליחים להוציא את הדברים בצורה הכי מעוררת מחלוקות והכי על-סף-מעוותת שאפשר.

אני רוצה כל כך הרבה דברים כרגע ולא יכולה לעשות אף אחד מהם. אני רוצה להיות במיטה, בדממה שלי, אני רוצה שיחבקו אותי חזק כי באמת מתכוונים, חיבוק אמיתי אמיתי מהלב. אני רוצה לשבת עם מישהו חכם שיצליח להצחיק אותי ולרגע יגרום לי לנדוד למקום אחר ולשכוח מהכל. אני רוצה להיות לבד אבל לא להיות לבד אפעם.

אני מתגעגעת להכל אבל לא רוצה להתגעגע לכלום.

ועצוב לי עכשיו

שלג.