לפעמים אני מרגישה כאילו ערפל סמיך ושחור מתערבל סביבי ומדלל את האוויר. חונק אותי לאט לאט, מתענג על כל נשימה חלודה ועל כל השתנקות, מידי פעם מגניב טיפות חמצן רק כדי להאריך את הסבל, לוודא שלא אעלם לו. רוב הזמן מסתכל מהצד, עם חיוך פסיכופטי שכזה, מרוצה, מסופק, מעונג. מזכיר שוב ושוב שאני רק שאולה פה, לא קבועה ולא תמידית- שלא אתחיל לפתח ציפיות.
וההרגשה הזאת, של לעצום את העיניים כשאין חמצן בגוף נוראית כפליים, ניתן להרגיש כל שריר וכל נים מתכווצים אחד אחרי השני באיטיות בלתי נסבלת. המאמץ הנדרש לעצימת עיניים שווה לפעמיים ניסיון נשימה. כל שאיפה מחדירה עוד רעל פנימה, מפוררת עוד תא, פוערת לרווחה עוד פצע פעור, ובעיקר צווחת באוזניי, שלא אוכל להתעלם, שלא אשכח. לעולם לא לשכוח.
הסביבה נהיית כל כך קרירה והעיניים אפאטיות, לא רואות כלום, פתוחות בכאילו. הגוף משותק, אפילו הלב מפחד לדפוק, לא לעשות יותר מידי רעש.
ובחילה, איומה. כזאת שגורמת לך לרצות למות, אם אפשר... רק למות, שייגמר.
לפעמים אני נוטה לשכוח איך נושמים, או אולי אני מתייאשת מהנסיון הכל כך כואב הזה.
וכל כך בא לי סיגרייה עכשיו, לעזאזל. למהול עשן בעשן. ורעל ברעל. וכאב בסבל. ושתהיה לי סחרחורת כזאת, של מישהי שעישנה עד כתה יב' ולא מעשנת כבר כמעט שנתיים. מישהי שרימתה את עצמה כשחשבה שניצחה.
כל כך בא לי סיגריה.
שלג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שלג.