הרבה אנשים מגיעים במהלך חייהם לצמתי דרכים, בהן עליהם לבחור בין דרך אחת לשנייה. אחרי שבחרו בדרך בה ילכו, מלאי כוח רצון, מוטיבציה ואמונה בבחירה שלהם, הם משנסים מותניים ומתחילים לצעוד בה. הם הולכים בדרך ימים ולילות, שבועות, חודשים ואפילו שנים, אבל לפעמים הם מגלים, שבחרו בדרך ללא מוצא
חלקם יתיישבו על הקרקע ויאמרו "טוב, נגמרה לי הדרך. כנראה שאני יכול להגיע עד לכאן, זה כל הפוטנציאל שלי, זה כל מה שיש לי, זה כל מה שנועדתי לעשות".
חלקם האחר, יאחזו את ראשם בכפם, ינענעו אותו מצד לצד, מצד לצד, ותוך כדי אנחות עמוקות יאמרו שוב ושוב "איזה באסה! כל הזמן הזה ידעתי שאני צריך בכלל ללכת שמאלה, למה לעזאזל הלכתי ימינה בסוף? איזה טעות! כזה טיפשי ומפגר וחסר שכל! אני לא מבין למה עשיתי את זה, איך לא ראיתי את זה קודם?! אבל למה?".
יהיו כמה שיתקעו יתד בקרקע ויכריזו  "אולי הייתי צריך ללכת בדרך השנייה, אבל בתכלס- מי מבטיח לי שהדרך הזאת היא לא דרך ללא מוצא גם כן? לא חבל להתאמץ, לעשות את כל הדרך בחזרה, לבזבז את כל הזמן הזה ובסוף לגלות שגם היא טעות? עזבו שטויות, אני לא זז מפה. נתחיל לטאטא קצת את החול, נקים פה איזה אוהל, יהיה בסדר"
ורק אחדים, יבינו, או אפילו יקומו יום אחד מהרצפה, יקפלו את האוהל, יזכרו שוב בכל המוטיבציה והרצון שלהם להצליח, יעשו סיבוב פרסה, יתאמצו וילכו בחזרה- ימים ולילות, שבועות, חודשים ואפילו שנים, יגיעו לצומת הדרכים שבה טעו לראשונה, וינסו ללכת בדרך השנייה. 

"גם מסע בין אלפי קילומטר מתחיל בצעד אחד"
(מאו לסה לונג) 

שלג.

שקט כאן לאחרונה....
החלטתי מלא החלטות גדולות ומפחידות לאחרונה
כמו להקפיא את הלימודים (כי לעזוב זאת מילה גדולה מידי)- כי הגעתי למסקנה שהם לא עושים אותי מאושרת, אלא להפך... ואחרי חודשים של התחבטויות, אני מבינה שהדרך לא שווה לי את התוצאה הסופית. אז החלטתי לעצור כרגע, להתבונן ולראות איך אני מתקנת וממשיכה מכאן.... 
החלטתי לצאת מהבית. עכשיו! כאילו, אתמול- הבית שלי היא מסגרת כ"כ מלחיצה, מפחידה, מורידה ולא מפרגנת בשיט, שאני מרגישה שכל פעם שאני עושה צעד אחד קדימה, זה אחרי שהייתי צריכה להלחם בכמה זוגות ידיים שמנסות להחזיק אותי במקום ולמנוע ממני לצמוח ולהיות אני ולהיות מאושרת.
מה יהיה מכאן? כנראה שרק ה' יודע... הא, והעתיד- הוא בחור חכם העתיד הזה
אבל אני מניחה שברגע שאני אנטרל את שני מקורות הלחץ והבאסה האלה, אני באמת אוכל לחזור למקום של הכלום, שממנו אני יכולה להיות כל דבר- כי אני באמת יכולה להיות כל דבר מאוד מוצלח אני.
זהו, אז התפרצויות געשיות בתוך הלב שלי מתחילות להרגע ולהרדם שוב. ועכשיו צריך בעיקר להלחם בפחד העצום הזה משינויים דרסטיים. כי הוא רק פחד
♥ אהבה.

שלג.