וכשהשיר הכל כך גלגל"צי הזה מתנגן לו אל מחוץ למערכת הישנה, את שוכבת במיטה החורקת שלך בבסיס, עם המזגן המקפיא שנותן לך הרגשה כאילו כבר חורף, וחושבת על כל אלה, במציאות מקבילה, ששומעים איתך עכשיו את אותו השיר בדיוק- באוטו, בדרך לנקודת ציון לא רלוונטית, דרום או צפון, חיפה, באר-שבע, ירושלים, ת"א.. והריח של האוכל החגיגי כבר הורס להם את בלוטות הטעם בנסיון נואש לדמיין את המרקם של כל דבר, הורס להם את תאי המוח בנסיון לדמיין כמה טוב הוא יהיה כשיגיעו.. וחלקם צוחקים עכשיו, באמצע השיר, חלקם מדברים, חלקם מסכמים בדממה את השנה שחלפה, חלק רוצים לראות כבר את כל קרובי המשפחה וחלק היו מעדיפים להשאר בבית, חלק מהם בידיוק הרימו טלפון לדודה לשאול שוב אם זאת היציאה הראשונה או השנייה ולאיזו קומה לעלות.. ואיפה לעזאזל יש חניה בת"א.

ואת כאן, לא הולכת לשום מקום, גם אילו היו לך גלגלים... סופרת את השניות, שומעת את הבטן מתייאשת לאיטה מהרעב שכפו עליה, יורדת בעצלנות מהמיטה הגבוהה, מורידה רגל אחת, קופצת עם הרגל השנייה, הרצפה קרה והמזגן מכוון עלייך בידיוק. את מושיטה יד אחת, תוך כדי צמרמורת קור, אל עבר מדי הא' ה"חגיגיים" שלך וחושבת, עוד קצת, על כל אלו שנמצאים עכשיו אי שם ובשניות אלה ממש, שומעים איתך את אותו השיר בידיוק.

מעניין אם גם הם, לרגע חשבו עליך...

שלג.

עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו?
זה שערות מפלסטיק או זה אמיתי
תקשיבי די ג'יי זה לא שם פרטי
למרות שחצי תל אביב תסתובב כשתצעקי

נמאס מהאפתיה של אנשים סביבי, נמאסתם. תפתחו את העיניים רק לרגע, צאו מהבועה. בחיי, כמה אפשר.. כמה אפשר להיות תמים, לחשוב שלכל דבר דרך אחת, שמה שיש זה מה שיש, שמה שאין- אין. לא ככה מתנהל העולם. אתה רוצה? תקום ותקח. אתה לא רוצה? תקום ותמחה.

איפה איבדנו את הזהות שלנו, את הרצון לעשות משהו, את הצורך הזה לא לעמוד ולחכות שהעולם ינוע סביבך ב.. לעזאזל.

זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום
עם מי לישון מתי לקום ואיפה הילדות שלנו?
בתוך מחשב, בתוך אתר של כמה מופרעים
שכבר איבדו את הרצון שיהיו להם פנים

מתי המרנו את המגע, החיוך, הריצה, המשחק קלפים הפשוט בכל זה, איך זה קרה? רציתם מטריקס? קבלו מטריקס גרסאת 2008- כל אדם הוא גולם. כולכם חבורת גלמים, גלמים שהחברה מכתיבה להם מה לראות, מה לאכול, איך להתלבש, כמה קג' לרדת, מה יפה, מה מכוער, מה מקובל, מה out לחלוטין כאילו שיו כזה, זה מה שעובר לכם בגרסאת המטריקס הביתית שלכם, של כל אחד מכם. כי שונה זה ויי-זמיר ומיוחד זה מפחיד ואוונגרדי זה מטריד וכולנו פס-ייצור של מישהו שם למעלה, בין אם נרצה ובין אם לא. כי זה כבר לא בשליטתינו יותר, אין לנו מילה בעיצוב חיינו, בהתפתחות שלנו.

ואם תעזו לחשוב, חס וחלילה, יתיחסו אליכם כאל פגם מערכתי ופשוט ימחקו אתכם מהדיסק הקשיח, או לחלופין מהדיסקונקי. אנחנו חבורת בובות עם פתק החלפה- עשית טעות? תחליף. אף אחד לא ישים לב בכל מקרה.. רק תעשה טובה, תשלח בחזרה בדואר, שים בול, המזוודה בפעם הקודמת בנהר- לא היה רעיון מוצלח כל כך, עזוב אותך מצריים זה פסה.

גם אני וגם אתה- נולדנו עם פתק החלפה, ואם יום אחד נחליט לצאת מהנהר לחלוטין [ולא לשחות עם או נגד] פשוט יארזו אותנו ויחזירו למפעל, אולי יפרמטו אותנו... אולי ישלחו לפירוק, זה תלוי במפעל ובמוכנות שלו להשקיע בפגמים שלנו.

בעולם המעוות של מטריקס 2008 כל הבחורות עשויות מפלסטיק [או לפחות מסיליקון 800CC בכל צד], 90-60-90 ורק שלא ייצא לי איזה קמט, רק שלא יראו שאני נושמת ושחייתי. בעולם המעוות שאתם חיים בו, כל הגברים מרי-עולם לפחות, צריכים לשמור על פסון ולזיין או למות. בעצם, אנחנו לא מתים, אנחנו נשמרים בתוך שקית ניילון בקומה 4 או 5, תלוי אם אנחנו גרים ליד עיר גדולה או לא. עד כמה מגוחך זה נשמע? מגוחך מאוד אם יותר לי לומר.

ואם תשאלו אותי, אז הייתי רוצה שישרפו אותי [אחרי שיתרמו את כל איבריי למדע כמובן] ויפזרו אותי בים. ככה סתם, כי בא לי לשחות עם הזרם בפעם הראשונה בחיי.

דג מת שכזה.

איך אושר זה דבר יפה שיחלקו גם לנו

תקנו לי גם משקפיים ורודות שכאלה, אולי אצליח להטמע בחברה הקלוקלית שלכם, לשם שינוי.

שלג.

בא לי. בא לי להיות במקום אחר עכשיו. כזה, קסום... שקט.

להרגיש את אור הלבנה נחה על עורי ואת האדמה נושמת תחתיי, לתת לרוח לפרוע בשערי, ללטף את לחיי.

ללכת יחפה על אדמה חצי-רטובה מהטל של הלילה ולראות את הכוכבים מעליי מנצנצים בגאווה.

אני רוצה לעמוד ככה סתם, ולהריח את הרוח מביאה איתה גשמיי-סתיו. ולהמשיך לעמוד גם אחריי שהגשם יתחיל לרדת עלי מלמעלה, וטיפה אחר טיפה יתופפו לי על הראש והגשם יתחזק, אהיה רטובה כולי. ולחייך, חיוך של השלמה, כשהגשם מזין אותי בכוחות חדשים, נספג לי לתוך הנשמה.

להתחבר לטבע, לנשום את אמא-אדמה.

לפתוח עיניים לאט לאט, לתת לקרניי השמש לחדור לתוך החושך, ולאט לאט, לראות.

בתוך שדות יסמינים ריחניים ופרחים צבעוניים לשבת, להתבונן על הפריחה, על הירוק, פרפר ינוח על ברכיי והשמש תחמם לי את הלב.

ולראות שוב, כמו פעם. לחיות באמת לעוד רגע.

האגדה נעלמת ואני מוצאת את עצמי תחת דוש מכוסה אבנית בתוך חדר מקלחות חסר פרטיות להפליא. טיפות המים העגולות נוזלות לי על הראש, מזכירות לי לחזור למציאות. השמפו בריח שדות הפרחים מזכיר לי שכבר המון זמן לא ישבתי סתם ככה בשמש, להיטגן. או כמו שהייתי אומרת בתקופת התיכון, בעודי יושבת בשמש כמה שרק יכולתי בהפסקה- "כדי לגרום למח להפריש לי שמחה" וכולם היו מסתכלים עלי במבט עקום והולכים לשבת בצל.

ואז, הרמקול המאובק צועק עלי מבחוץ "פו פו פו, אמת אמת אמת, הפעלת מחלקות חילוץ" זהו, אני כאן שוב. חזרתי.

אצטרך להיות נימפה בהזדמנות אחרת, התפקיד מחייב- הולכים להציל חיים עכשיו.

ומי יציל אותי?

שלג.

המלאך שלי חוזר
זה מה שהתאריך אומר
לא השעון שמקטר
הוא מתקתק בכל שנייה.

המלאך שלי חוזר
זה מה שהכוכבים אומרים
והירח משתולל
הוא לא נכבה גם לדקה.

המלאך שלי חוזר
הוא בדרך, לא ממהר
הוא תמיד חוזר אלי
שנה אחרי שנה.

המלאך שלי שיקר
הוא לא תכנן להישאר
הוא טוען שהיקום פה יישאר
גם עוד מיליון שנה.

המלאך שלי הלך
אני לו לא אסלח
אבל יודעת שבקרוב הכל
יתחיל מהתחלה...

ויסמינים, תביאו לי יסמינים, כשאמות

מצחיק ששירים שרשמתי לפני שנים תואמים את מצבי היום, מצחיק שהוא באמת חזר, מצחיק שהוא שוב פעם הלך, מצחיק שאני לא שוכחת...

אירוני משהו.

אני חוזרת מחר לבסיס, מקווה שלא אדפוק לעצמי כדור בראש. אני בטח אעדכן משם..

שלג.