אם יש סיבה שלא לגור בעיר, זה לחלוטין העובדה שכבר אין מרחב ציבורי שלא מנוצל לשטיפת מוח פירסומית. אתה מסתובב ובכל מקום יש שלטי חוצות, מסכי וידאו ענקיים ואלפי כרזות על כל שעל משכנעות אותך כמה מגניבים יהיו החיים עם פריט זה או אחר. אבל ללא ספק מדי פעם אפילו המפרסמים מתעלים על החוצפה של עצמם. ע"ע הספסלים שמעטרים בימים אלה את שדרות העיר. כמו כל דבר, זה התחיל ברעיון מתוק שעיריית ניו-יורק יישמה עם כמה אומנים. קחו פרות בטון, תחזירו פסלים מעוטרים. פשוט. בקיץ 2000 עיטרו את עירנו עשרות פינגווינים מצויירים וחמודים (אפילו אני השתעשעתי לי ועשיתי סופר-פינגווין) שהיו משב רוח מרענן בנוף האורבני. אח"כ כבשו את הרחובות (בהשראת סטלני העיר כנראה) עדרי דולפינים. כשאמרת למישהי בפלצפון "אחותי אני רואה דולפינים" כבר לא הסתכלו עליך כאילו אתה צריך להכנס לאברבאנל. הקיץ כבשו את הרחובות ספסלי התאגידימים. על כל ספסל מתנוסס שלטון קטן שמכריז איזו חברה מימנה את יצירתו והצבתו של הספסל. אין אם כן מקום לפליאה על כך שהספסלים פשוט הפכו לעוד מטרד פרסומי בעיר. אם לפני כן אי אפשר היה להרים את הראש בלי לראות פרסומת, עכשיו גם אי אפשר להסתכל ישר. אם אתה בוחר שלא להיות עבד\כלבת תאגידים, עדיף שתעצום עיניים. אבל למזלנו אנחנו עדיין מדברים על ת"א. עיר שידועה בשלל כנופיות האקטיביסטים נטולי הדאודורנט שלא מהססים ללחוץ על הפסססססססס של המיכל ספריי. הגרפיטי הבא רוסס בין שני ספסלימים, על רצפת השדירה בשדרות רוטשילד (אבי כל הספונסרים התאגידימיים) בואכה שינקין.