ככה באמצע יום העבודה, התחילו לעבור פה אמבולנסים. מייד רשמתי במסנג'ר מסר לעורך החדשות "סערת אמבולנסים במרכז העיר. ידוע לך משהו?".

אחרי הדקה השניה של סירנות, גם שלחתי לו את המסר. התשובה הייתה "כן. יש פיגוע בשוק הכרמל".

מייד אח"כ אחותי התקשרה. גם היא שמעה את האמבולנסים חולפים באזור הכיכר ושמעה שהפיגוע הוא ליד הבית שלי.

מייד אחר כך הטלפונים המיידיים עם גימל, עם אמא, עם אחותה של גימל.

ל-ח-ץ

אני מסתובב כמו ארי בכלוב, ורק נלחץ יותר ויותר. ויודע על פי אתרי החדשות שהפיגוע הוא בכרמל פינת רמב"ם: בדיוק בפינת הרחוב היכן שמספר חברים שלי עובדים. רינה מהזיתים, תקווה מהמיצים וידידיה, חברי הטוב מהפלאפל. כולם אנשים שאני מכיר כבר זמן לא קצר ושהתחברנו. חברים שכל ביקור בשוק, הוא גם ביקור אצלהם ליותר משלום-שלום.

כעבור חצי שעה כבר אין סירנות. ירדתי למטה עם הכלבה, כדי לנסות לברר מה שלום החברים.

קינג ג'ורג' פנוי לחלוטין. רחוב עצוב בלי תנועה של קונים. המוכרים בחנויות עומדים בפתח ונראים מוכי צער.

במספרה של הראסטות יושבים כמה חבר'ה צעירים, מקשיבים לשירים עצובים ברדיו והפנים שלהם מעידות שהראש לגמרי במקום אחר.

ירדתי על אלנבי ונכנסתי לנחלת בנימין דרך רחוב רמב"ם. אותו רחוב שבו ישבתי לפני שנה עם גימל בבאסטה, רחוב שתמיד היה נראה מוגן ועכשיו אני כבר לא בטוח. המון ניידות משטרה ושוטרים. האמבולנסים היחידים שעוד נותרו באיזור הם אלה של זיהוי החללים. המשך הרחוב המוביל אל תוך השוק סגור.

המון אנשים עומדים מסביב ומנסים להבין מה נהיה, או לראות משהו. אני רק רוצה לדעת אם הכל בסדר עם האנשים שאני מכיר. בסופו של דבר תמיד זה מתמצה בזה: החוויה הישראלית החדשה – אנחנו תמיד מקווים שאם זה כבר קרה, אז לפחות שזה לא מישהו שאנחנו מכירים, כי אז זה יאפשר לנו להמשיך הלאה את חיינו אחרי כמה שעות.

אני לא יכול להמנע מלראות את ההשוואה בין העיר המודרנית לבין קן נמלים. מייד אחרי הפיגוע היה רעש ומהומה. חלק מהותי בקן הנמלים האורבני שלנו טולטל – ילד דגנרט שפך מים היישר על אחד החלקים של הקן וכולנו הרגשנו את גלי ההלם הראשוניים באמצעות המערכת העצבית המשותפת שלנו.

שעה אח"כ שאר הנמלים (אלו שלא נפגעו מהשיטפון עצמו) כבר עוסקות בשגרת חייהן.

בשוק עצמו יצא לי לדבר עם נועה מהחנות טבע שלא ידעה לומר לי מה נהיה עם החברים שבאתי לברר לשלומם. נאור מהחסות, שהדוכן שלו נמצא בתוך המתחם הסגור, רק רוצה לסגור את הבסטה ולעוף הביתה, אבל המשטרה לא נותנת להתקרב. הוא והחבר שלו לדוכן נראים מזועזעים לחלוטין: זה לא דבר של מה בכך לראות את השיטפון מטר ממך ולצאת ממנו ללא שריטה, כאשר מסביבך יש חברים שלא היה להם את אותו המזל.

בדרך חזרה עוד עצרתי להגיד שלום לדודי מחנות החיות. גם הוא פשוט בהלם. הוא בדיוק מסדר מחדש את החנות, אחרי שיפוץ מסיבי. היו לו עוד הרבה תוכניות להיום, אבל הוא מרגיש מרוקן.

חוזר הביתה דרך שינקין. איציק מהכובעים בפינה מקפל את החנות. "אין תנועה של אנשים וגם ככה זה פשוט מדכא. באותה המידה שזה קרה 80 מטרים בהמשך הרחוב, זה יכול היה לקרות כאן. פשוט אתה לא יודע אם לצאת מהבית".

בהמשך הרחוב אין הרבה אנשים, אבל כן יש מי שיושב בבתי הקפה, ואת מי שמסתכלות על בגדים. ואתה לא יוד אם לכעוס או לא. הרי ידוע ש"אסור להכנע לטרור" ו-"מוכרחים להיות שמח". אבל כשיש פיגוע שני מטר מהבית, ואני רואה כל כך הרבה אנשים שאני מכיר במצב כל כך חסר אונים, זה די מכעיס לשמוע יזו פריחה אומרת לחברה שלה: "יו תראי איזה מאממם!" ליד חנות נעליים.

עדיין אין לי מושג מה שלום ידיד. אני מקווה לטוב.