ווידויים לאף-אחד

 ימים קשים עברו עלי בשבוע האחרון, ימים קשים מאוד. אבל גיליתי תגלית מעניינת, אם יש אלוהים וגן-עדן וגיהנום וכל זה אז אני (בתור חוטאת חסרת תקנה) הולכת לבלות את חיי הנצח שלי בנסיעות חמסין אינסופיות באוטובוס מלא בדוסים ריחניים. אני יכולה כבר מעכשיו להכין את הכרטיסייה שלי.

אתמול היה לי סוף-סוף אומץ להתחיל לקרוא את טפסי ההרשמה לאוניברסיטה שקניתי לפני חצי שנה תחת לחץ משפחתי כבד, כל-כך פחדתי לקרוא את הדברים האלה, הידיים שלי ממש רעדו, כל-כך הרבה פקולטות ומקצועות שלא מעניינים אותי בכלל, איך הם מצפים ממני לבחור בין "ארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום" לבין "גיאופיזיקה ומדעים פלנטריים", אני כל כך אוהבת את שניהם. כמובן שהסתבר שההרשמה הסתיימה כבר מזמן. אני אפילו לא בטוחה אם התבאסתי  או חשתי הקלה. בעקבות התקרית המצערת הזו (שוב תחת לחץ משפחתי, אם כי לא לגמרי לא מוצדק), הלכתי לחפש את עתידי הקרוב במשרד כוח-אדם הקרוב לביתי. מיד בכניסה קיבלו את פני מיכל מי-עדן, מיזוג מקפיא, ומוסיקה של קניונים, הרגשתי כמו בבית. אישה מתולתלת  עם משקפיים נתנה לי למלא טופס, אני לא יודעת למה אבל אני פשוט לא מסוגלת שלא לשקר בטפסים כאלה, ומה שהכי גרוע זה שאני אף פעם לא זוכרת את השקרים, הרבה פעמים אני גם אומרת על עצמי דברים איומים כי אני בטוחה שאנשים יעריכו את השנינות המופלאה שלי (למרות שעד היום העריכו אותה רק אחי הקטן ופוצ'ו, האוגר שלי). כשסיימתי שאלה אותי הפקידה איזה סוג עבודה אני מחפשת, בלי לחשוב פעמיים עניתי שאני רוצה משהו בתחום הבידור הקל, פינה בתוכנית של צביקה הדר, שוליה של קוסם, אבל אני גם מוכנה להעביר ערבי שירה בציבור לוועדי עובדים ברחבי הארץ. מיד הבנתי שעשיתי טעות אסטרטגית, לנשים מתולתלות עם משקפיים אין חוש הומור. היא אמרה שהיא לא יודעת אם יש להם משהו בתחום הזה אבל היא תבדוק בשבילי במחשב, אני חייבת להודות שלשניה באמת חשבתי שאולי היא תמצא משהו. אבל היא אמרה שיש רק עבודה במיון דואר בסניף אור יהודה. הייתי די אופטימית, מיון דואר, למה לא? נשמעת כמו עבודה סימפתית. נתתי לה לקבוע לי ראיון ואמרתי תודה. אח"כ מילאתי עוד טופס.  

ובקשר לאדולף, בסוף יצאתי איתו. הלכנו לבית קפה חמוד ברחוב רוטשילד והוא לא הפסיק לשעמם אותי במשך שעתיים. הוא דיבר איתי כאילו הייתי הנציגה הרשמית של משרד התיירות. הוא אפילו ביקש ממני לקחת אותו לכינרת כי הוא לא יודע איך מגיעים לשם. בנוסף לכל הוא גם נעל סנדלים תנכיות, וזה באמת כבר בלתי נסלח. גם כל הבדיחות המעצבנות של מיטל, שהתקשרה אלי בכל פעם שהיא ראתה סרט שואה בטלוויזיה ואמרה לי תפתחי מהר חבר שלך מופיע, די שכנעו אותי לא להמשיך את הקשר. אבל מי יודע אולי במקום אחר וזמן אחר...