זו מלחמה שקטה

אם כבר לקרוא למקום הזה מקום מפלט

אז נפלטתי.

זו אמורה להיות תקופה מיוחדת ונפלאה עבורי, ואני קורסת.

כבר מתקדמת שלבים בהריון, עודמעט אמצע שישי.

כבר מרגישה את הבעיטות, והפרפרים.

ואני עצובה.

ואני מנסה לשדר שהכול בסדר, כדי שלא תצא כמוני.

אבל אני לבד בהכול.

הוא הודה שכבר אין לו כוח אלי, וטוב לו בלעדיי.

שבעבודה יותר קל, כי אני לא שם.

שאין לו כוח לנסות לשמח אותי. שאין לו כוח להשקיע בי

שעצם הבקשה שלי ליום חופש איתו מכבידה עליו

הוא תוקף אותי ללא הרף על כל דבר.

הוא פונה אלי רק אם צריך מידע כלשהו ששכח.

קראתי באיזשהו מקום שאולי מנקודת המבט שלי הבדידות שלי היא גם שלו.

והוא מרגיש לבד איתי.

אבל זה לא ברור לי איך, כי הפסקתי לעבוד כמעט בכדי לדבר איתו

ואני שוכבת מוטלת במיטה מסריחה עם דמעות.

ותוהה מה יהיה הצעד הבא.

כי מבפנים, הכול ברור וקרוב.

i lost it all.

"אולי זה אני

או שאולי רק נדמה לי 

ואולי השתנה בי הכול.

מי שמושך בחוטים

תפסיק למשוך רק ממני 

כי כבר נמאס לי.

נמאס לי לסבול.

לדרוך לעצמי על הקבר. "

וויתרתי על עצמי.

על מה עוד ניתן לוותר כדי להשיג קצת שקט נפשי?