זו מלחמה שקטה

אז ישרא בלוג לא נסגר, וכבר התחלתי להעביר למקום אחר.

אבל הוא לא הרגיש כמו בית.

אולי אעצב פה קצת בהזדמנות. לתת קצלת ביטוי לאני החדשה.

הנה היא באה

האור שלי כאן.

אף פעם לא הייתי ככה חזקה.

זו אהבה אחרת, לא זוגית.

זה לאהוב את עצמך.. כי.. היא חלק. והיא כל כך טהורה. ויפה.

קצת תקופה קשה. אומנם עקב משהו חיובי אבל קשה.

הבדידות מורגשת, הידיעה שאין אף אחד איתי. שאין לי אף אחד מלבד בעלי.

אומנם, יש חברים, ואפילו חלק מאוד טובים. אבל אנחנו כבר לא באותם מקומות בחיים.

לקראת הערב הוא חוזר מהלימודים ושואל בתמימות (באמת שזה בתום לב)

"ממי, אז מה את עושה כל היום? הרי את כל הזמן בבית". 

את עפ דמעות בעיניים ולא מבינה איך הוא לא רואה/מבין שכל היום את חיתלת הנקת נענעת הרדמת שוב נענת ושוב האכלת. 

עכשיו תסבירי לו שאפילו לאכול לא הספקת היום וק חיכית לו שיגיע כדי שתוכלי להתקלח כמה דקות, אבל באמת כמה דקות.

אולי אפילו תספיקי לחפוף ראש לפני שהקטנה תתעורר..