זו מלחמה שקטה

אני שוכבת עם הלפטופ במיטת הבית חולים הזו

יש ריח לא טוב באוויר, אבל אני לא יודעת מאין נובע, אולי מהחדשה שהגיע הלילה לחדר.

יש לי פה יותר מידי זמן פנוי להתעסק ביותר מידי דברים לא חשובים

אין תוכניות להמשך מצבי, כי אין מה לעשות בו, רק לחכות שתצא.

הוא שלח הודעה יפה בלילה, שראיתי בבוקר. 

וחייכתי.

בא לי לצאת מפה רק כדי לעטוף אותו ולדעת שהוא שומר על השיגרה שלו. ולא נגרר להתעסקות בי

למרות שרמז את זה. 

תהייתי אם לריב איתו בכוח רק כדי שיכעס ולא יבוא, ויעשה הכול אחרת

אבל זה לא בריא, לא לו ולא לי.

נקווה שישחררו מתישהו, כי אני סתם פה

ועד אז, נקווה שהוא אוהב אותי כמו שאני אותו.

כבר עבר שבוע מאז.

ממש לפני שבוע עשיתי את הבחירה.

כולם אומרים איזה מזל שהיא קרתה, ורק אני מקללת את הרגע הזה.

הרגשתי לא טוב, ונסעתי לעבודה

במקום לסיים בשמונה בשעה שש הרגשתי רע ויצאתי לאוטו.

נסעתי הביתה ובדרך נכנסתי בו. כן אשמתי המלאה, מודה.

לא קרה כלום לרכבים. מזל, נסעתי לאט

נוהל הריון - כל תאונה פינוי לבית חולים. אז נסעתי.

זה רק ל 24 שעות אמרו לי, אולי תשתחררי לפני כי לא קרה כלום.

ובבוקר לגלות שהבדיקות גרועות

ואיזה מזל שעשית תאונה, אחרת לא היינו רואים את זה.

איזה מזל שעשיתי תאונה, שהכניסה אותי לבית חולים בריאה לגמרי

בלי כאבים בלי דאגות

וכמה תהליכים ובדיקות וזריקות.

והכול בשביל מה?

בשביל שלרופאים לא יהיה תשובה?

"עד היום בשנת 2017 אין לנו תשובה ללמה יש בעיה בתחום הזה, ולכן תאלצי להישאר פה עד הלידה"

ואם אתם לא יודעים מה לעשות עם הבעיה

למה לרתק אותי למיטה מוקפת בחולים וחולות כשכל דבר שתוכלו לעשות הוא בעצם- להעביר לי את הזמן בסבל

בבכי

בעצבים

כי הבדיקה לא טובה, ואין מה לעשות אז בואי נעשה שוב

אולי עכשיו יצא?

אה לא? טוב אז שוב

אולי נחבר אותך למכשירים לצמיתות

למרות שגם אז לא נדע מה להגיד

אנחנו בשנת 2017, תיכף 18, אבל את חמודה.

את תמיד תהיי בעיתית.

בית חולים סורוקה, מחלקת נשים ב' שלום.

לחודשיים הקרובים לפחות. 

ואני מרגישה שהנפש שלי רקובה ככ ומתה.

פשוט בא לי לזרוק הכול.

אני לבד בהגיון שלי. 

ובציפיות ובראייה.

והאכזבות ברורות מראש. נשאר רק שיגיעו אחת אחת.

עוד יום 

ועוד יום

ועוד יום.