דברים שרואים משם...לא רואים מכאן...

הוא דרש ושינה והזיז יותר מדי, עד שהתעייפתי.. לא יכולתי יותר... מערכת יחסים לא אמורה להיות דבר כל כך כבד, לא בהתחלה..

הוא לא נתן לי זמן לעכל, הוא לא נתן לי זמן לחשוב, רק דרש עוד ועוד ועוד...

אני אדם סתגלן אין לי בעיה להתאים את עצמי למצבים שונים, כנראה שהוא חשב שזו התפשרות ולקח זאת כמובן מאליו.

אז ויתרתי..

אני מרגישה כל כך אבודה...

אני מבינה למה אנשים בורחים ושוקעים בעבודה.. שלא טוב לך אתה בורח למקום שהכי נוח לך בו.

וזה מה שאתה עושה הכי טוב - אצלי זאת העבודה.

כבר מזמן הבנתי שהעבודה היא לא חיינו אבל באין סיבה אחרת לבוא הביתה, אז למה צריך לחזור?

אני צריכה את זמן שלי להתאבל ולהתאושש ומשם להמשיך הלאה..