הוא מכיר אותה הכי טוב שבעולם
היא כבר לא יודעת מי עומד מולה
הוא יודע איפה הנקודות החלשות שלה
היא כבר שכחה עד כמה הן כואבות
הוא עוזב אותה כשהיא מתעצבנת
היא לא נותנת לו ללכת
הוא מבין עד כמה זה לא טוב
היא מנסה ללמוד
הוא לוקח ממנה מרחק
היא חושבת שזה מה שיעזור
הוא החבר הכי טוב שלה
היא תמיד רצתה יותר
פעם הם היו חלק אחד שלם בלתי נפרד
היום היא מבינה שזה כבר לא אותו דבר
השנים עושות את שלהן
הוא מתבגר
היא מתפקחת
הוא השתנה
והיא אפילו לא שמה לב.
אתמול הייתה לי שיחה משמעותית עם עופר. גיליתי אדם שונה. שונה מאוד. בוגר יותר ממה שהכרתי. מתוך השיחה הזאת נולד הקטע הזה. זאת לא הייתה שיחה קלה. גיליתי כמה דברים עליו שפיספסתי באותו פרק זמן שניסיתי להדחיק אותו. אמרתי לו חבל שפיספסתי את השינוי המבורך הזה והוא אמר לי שאני מעצבנת יותר מתמיד. הוא יודע עד כמה הדברים האלה עושים לי רע והוא יודע עד כמה הוא צריך להרחיק אותי מהם. הוא עושה את הכבודה מצויין. אני זאת שתמיד נכשלת.
תמיד אחרי שיחות כאלה הוא לוקח מרחק. יודע שצריך לתת לי להתקרר. אתמול לא נתתי לו הזדמנות ללכת. זה היה טוב מאוד בראיה לאחור. במקום לבכות כמו שעשיתי תמיד אחרי שיחות כאלה, יצאתי מחוייכת וחזקה יותר. האם יכול להיות אפשרי המצב שלי ושלו בתור חברים טובים מבלי שזה יעשה לי רע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
