עבודה.

סטוש.

וזהו.

זה מה שיש לי בזמן האחרון,

מצד אחד סטושי, אין כמוה, הנחמה שלי בכל השיממון המתמשך הזה, האור שלי, הכיף שלי, האהבה שלי.

מצד שני השיגרה המשעממת, כמויות העבודה המטורפות, המחסור בחיים ומה שנהיה ממני בחודשים האחרונים.

מזמן לא כתבתי, וגם לא הרגשתי צורך, אבל כבר תקופה שאני מרגיש שמשהו שולק לי את החיים, שותה אותם בקצב של טפטוף בעינוי סיני.

אני מרגיש איך השיעמום הזה זורם לי בעורקים, ואני מקבל אותו בברכה מעושה.

אני לא דורי של לפני 7 חודשים, נעשיתי למישהו אחר.  ממתבגר (באיחור מה) פעלתן, נמרץ, רעיוני, אני מרגיש איך הבוהמיות משתלטת עליי לאט לאט.

העבודה שאני אוהב ושולט בה ביד רמה, שואבת אותי אליה, מרתקת אותי ונותנת לי תעסוקה, אולי אני מוצא בה נחמה, אולי זה בכלל מילוי לחלל הריקנות שאני מרגיש. איפה הטיולים, הבילויים עד אור הבוקר, סופי שבוע פרועים, השתכרות, סתם ליל פאבים באמצע השבוע, כל אלה אינם. מצד אחד אני מרגיש שזה דבילי, בזבוז הפנאי, השינה המאוחרת, הממון שמושג בעמל רב כבר לא נשפך לא סתם כך, אבל אני מוציא אותו על הנחמה הישנה, שמעולם לא היטיבה וגם היום לא מטיבה.

אני זקן. גופי צעיר, מוחי גם כן, אבל אני זקן. נשמתי החופשית כלואה בין קירות, ערימות של ניירות ומיילים שמחכים לטיפול.

אני יושב מול המחשב, כמו עגל שחיטה במכלאה, יודע שזה לא טוב אבל ממשיך כאילו אני לא יודע לאן כל זה מוביל.

ביום שני סטן דין מתחתן, אני חושב איך שהעולם מתגלגל... סטן דין תמיד היה פרוע ושובב, כמו ילד שלומד דבר חדש, מלא התלהבות, התפעלות, חברותי ואוהב את החבר'ה, ועכשיו הוא, הלץ מתברגן גם כן, עובד, לומד, משקיע ועמל.

זה מפחיד אותי לחשוב שגם אני אגמור ככה. לא עוצר לרגע, מתבונן על החיים מהצד, נגמרה הייחודיות, שמחת הנעורים.

אני מתבגר לתוך העבודה שלי, הזוגיות, המסלול הקבוע מראש של צבא-עבודה-לימודים-קריירה כאילו מגשים את עצמו, ואני זוכר שעת השתחררתי ומיד התחלתי לעבוד, הבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה. אני לא אתן לקריירה לנווט אותי אלא להיפך,

אמרתי לעצמי שהעבודה בחברה שלי היא כר זמני, עד שאתפתח ואמצא את עצמי... הבטחתי לעצמי שאלמד ואעבוד במה שאני אוהב, ולא אלמד לאהוב את מה שאני בו עובד.

אני שקרן.

שיקרתי לעצמי. החיים מנווטים אותי כמו ספינה, במסלול כאילו ידוע מראש. נכון שיש לי חופש בחירה, אבל הפחד מלאבד הכל מונע ממני את ההצלחה האמיתית. כל החבר'ה, הולכים ובאים, טסים לחו"ל לתקופות, חוזרים, ובכל זאת לא שוקעים,

ואני במסלול היציב שלי, מרגיש כל כך אבוד.

לפחות יש לי את סטוש שלי.

בלעדיה לא היה לי כלום.

המשך יותר אופטימי בפעם הבאה אני מקווה,