מאז הפוסט הקודם קרו כמה דברים...

קודם כל שוב הבנתי כמה אני בר מזל שיש לי את סטוש שלי...

החבובה פשוט יודעת לעשות לי טוב, היא לא צריכה לעשות יותר מדי בשביל זה, היא פשוט שם...

קנינו כרטיסים לאיטליה, ינואר אנחנו מחכים לך, תגיע מהר.

שבוע הבא נוסעים לסיני, סופסוף הלחץ בעבודה התחיל להתווסת, באמת שזה היה מתבקש כבר...

שבועות ארוכים של שיממון, עבודה נטו +- שומדבר אחר, המח שלי כבר עבר למצב עיסתי-קרמי משהו מרוב העומס, אבל אני מתחיל להרגיש איך מה שנמס מתחיל להתאחד מחדש.

השבוע הולך להיות עמוס, ברית לבן של נפי, GI מתחתן, עוד מסיבת ליל כל השיכורים של החברה עומדת בפתח ביום חמישי, ואחריה המפץ הגדול שיביא את הרגיעה, נסיעת לילה נעימה לחופי סיני הקסומה.

קצת חופש מתבקש שכבר מזמן היה אמור להגיע ונדחה... ונדחה... ונדחה...

חוצמזה קצת שקט בזמן האחרון, סטללה מבלה לה באנגליה הרחוקה, ניגר גם כן, נודד מיום ליום, מחפש את עצמו בעיר הגדולה...

אבי בסיני, התנתקה לה מהעולם, בד בבד עם ההתנתקות הרגילה...

כנראה שזו תקופה של להחזיר עטרה ליושנה, קצת קשרים ישנים שנשכחו ונותקו,

אנשים שחבל לאבד והזמן שעשה את שלו, הדחיק לשולי היומיום, מעבר למחשבה הרגילה,

העמוסה והדחוקה, אנשים שאופי הסטרס היומיומי מקל על מציאת התירוצים, אך בסופו של יום מותיר הרגשה ריקה.

באמת עצוב לראות, שאנשים מסוימים, חשובים ככל שיהיו, אם לא מצלצלים אליהם, לא שם.

מעגל הריקנות התמלא, עכשיו צריך להחיות את מעגל החברים, להקדיש קצת תשומת לב לאלו הראויים,

להקדיש קצת לאיכות ולמילוי החסכים.

זאת התקופה, ואלו החיים, זרימה משתנה אך רצופה, כמו נהר גועש, לפעמים שטים במרץ ולפעמים חוטפים מכמה סלעים בדרך.

נמשיך לחייך, החיים יחייכו בחזרה, מי שבא ברוך הבא!

עד כאן,

מגנומיוס