תחרות הבלוג הגרוע ביותר

- תגידי, כמה נורא זה כל הקטע הזה של המחזור?

- מה זאת אומרת? מה אכפת לך?

- את לא מכירה אותי עד עכשיו? את יודעת שיש דברים שמסקרנים אותי...

- תראה... בעיקרון, זה לא נעים. לכל אחת זה אחרת. יש כאלו שלא מרגישות את זה בכלל, יש כאלה שזה כאבי תופת בשבילן... ויש כאלה שלא משנה מה יקרה המחזור תמיד יפתיע אותן באמצע הלילה ויהרוס להן לגמרי את התחתני רחוב סומסום האהובים עליהן...

- אוקי... איזה סוג כאב זה?

- בעטו לך פעם בביצים?

- עוד לא יצא לי העונג.... לא.

- אז זה ככה. רק ליותר זמן.

- נשמע מדהים.

בפעם הראשונה שישנתי אצלה, זה היה אחרי שעזרתי לה לתלות ערסל. היא השכירה דירת גג באיזה חור בתל אביב והיא נורא רצתה לראות איך זה לישון על ערסל. היא קנתה אותו ונורא רצתה לתלות אותו אבל לא היה לה את הכישורים הדרושים. אז היא ביקשה ממני שאני אעזור לה לתלות אותו, ובגלל שזה מבאס לישון לבד, אז היא שאלה אותי אם אני אסכים לעזור לה לחנוך את הערסל ולישון איתה עליו בפעם הראשונה.

- תגידי, ומה הקטע הזה של התחבושות והטמפונים? זה באמת עוזר?

- מה נראה לך? ברור שזה עוזר! אם לא הייתי משתמש בטמפונים הייתי פשוט מדממת כהוגן על כל הרגליים שלי!

- מה? זה עד כדי כך הרבה דם?

- כן.

- ומתי משתמשים בטמפונים ומתי משתמשים בתחבושות?

- בת'כלס, אין זמן מסוים שבו משתמשים באחד וזמן מסוים שבו משתמשים בשני. כל בחורה משתמשת במה שנותן לה הרגשה יותר טובה. אני משתמשת בטמפונים בגלל שזה יותר נוח לי. אני לא מרגישה את זה בכלל. אבל יש בחורות שדווקא זה לא עושה להן נוח והן מעדיפות תחבושת. אפילו שיש לזה הרגשה של חיתול.

-רגע, שנייה, את בעצם אומרת שאת בכלל לא מרגישה את הטמפון כשהוא בפנים?

- כן. הוא קטן כזה ולא מרגישים אותו בכלל.

בדרך החוצה עברתי בחדר שבו היא שומרת את האסלה שלה ולקחתי אחד.

באמצע הערב, סוף תל אביב שמאלה, אני והיא על הערסל, והשמש שוקעת... היא ישנה ואני חושב. כזה אני. הדבר שהכי חשוב לי בחיים זה חיבוק. אולי זה החום, אולי פעימות הלב, או אולי זאת העובדה שכל החזה שלה מרוח לי על הגוף (וזה היה נראה כאילו התופרת של החזייה שלה רשמה את האות D ארבע או חמש פעמים יותר מידי כשהיא תפרה את החזייה שלה). ככה, כשקצת יותר שקט, אני יכול לחשוב על מה שהיא אמרה...

-         מה את עושה בעצם עם עצמך? במה את עובדת?

-         אני עובדת במכון הוולקני...

-         מה? מה זה? מה עושים שמה?

-         זה מן מקום שעושים שמה ניסויים על צמחים. כשהייתי קטנה הייתה לי שמה קייטנה של שבועיים, וכבר אז הבנתי ששמה אני רוצה לעבוד.

-         ומה בעצם את עושה?

-         אני עובדת בהכלאות של צמחים... לפעמים אני קצת מביאה את העבודה הביתה... אם תכיר אותי מספיק טוב, אולי יום אחד אני אראה לך משהו מוזר. אני לא אגלה לך מה. אבל יש משהו...

מה לא רציתי לעשות... רציתי להפוך לה את הבית. להסתכל מה יש לה מתחת למקרר. מה היא מחביאה בתוך המגירות, מה הריח שיש לה בנעליים, ומאיפה משתינים הדגים שלה. אבל לא יכלתי כרגע. היא שוכבת עלי. ולא משנה מה, לא אכלתי כלום כשהייתי אצלה. לך תדע איפה הייתה החסה לפני שהיא הגיע אלי לצלחת... אבל עכשיו אני פשוט לא יכול לעשות את החיפוש. היא והחזה הבין – יבשתי שלה מונחים עלי, ואם אני אקום אז היא תתעורר. ולא בא לי שהיא תתעורר...

אז נתתי למחשבות שלי לנדוד. וחשבתי. חשבתי על נעלי הבית שלה, שנראות כמו שני ארנבים ורודים ופרוותיים. ותוך כדי זה שאני שוקע לשינה קלילה אני חושב על זה, שזה קצת מוזר לראות בנאדם עם נעלי בית בצורה של ארנבים, כי מה שרואים בסופו של דבר זה כאילו שהבן אדם מסתובב עם הכפות רגליים שלו תקועות כל אחת בתוך טוסיק של ארנב. ולהסתובב עם רגל תקועה בתוך טוסיק של ארנב, זה אולי באמת מחמם, אבל זה בהחלט רחוק מלהיות הגייני, וןזה בטח שלא נוח. לא לבן אדם, ולא לארנב. והדבר האחרון שחשבתי לפני שנרדמתי לגמרי היה על המקומות שבהם ארנב ממוצע יכול ללמוד שיטות להגן על הרקטום שלו מפני הכפות רגליים הקפואות של אנשים עם ציפורן חודרנית.

פתאום קלטתי שגונבים לי את האופנוע. מן תובנה כזאת שנוחתת לי מהשום מקום. הדבר הראשון שעשיתי זה לנתר ולרוץ לכיוון של הדלת.

הרבה לפני שהגעתי לדלת, למען האמת, כבר כשפתחתי את העיניים שלי הבנתי שחלמתי. חלמתי שגונבים לי את האופנוע. אבל זה היה מאוחר מידי. בערך בזמן שאני עיקלתי את העובדה שרק חלמתי שגונבים לי את האופנוע היא הייתה עסוקה בלעקל את הרעיון שהיא עפה באוויר (שזה מצב מאד לא טבעי לבחורה עם מאסה כמו שלה להמצא בו) , ואיך היא מצמצמת נזקים נוכח העובדה שהמיקום שלה כרגע נמצא באוויר, וברגע שהפיזיקה תפסיק לעשות את מה שהיא עושה כרגע היא תתפנה אליה ותוריד אותה על הדבר השביר והיקר ביותר שנמצא כרגע באזור.

סטימפי