הדבר הראשון ששמתי לב אליו זה כמה שהדבר הזה קטן. אחרי כל התיאורים שהיא תיארה את מה שהולך שמה ציפיתי לפחות למשהו שנראה כמו ליפה של מקלחת. במקום זה מצאתי משהו שנראה קצת יותר קטן מגזר גמדי.
הדבר השני ששמתי לב אליו זה כמה שהדבר הזה היה קשיח. היה פשוט בלתי אפשרי בעליל לעקם את זה.
השעה תשע בבוקר, אני בעבודה, והסקרנות שלי בוערת, אבל ני לא יכול פשוט לשים את זה במשרד... האנשים שאני עובד איתם יחשבו שאני מוגבל מבחינה שפיותית.
אז העדפתי ללכת לשירותים ולשים את זה שמה.
בפעם השנייה שישנתי אצלה הגעתי שוב עם האופנוע, אבל הפעם שמתי אותו שתי מטר מהבית. שלא יהיה סיכוי שבעולם שאני לא אתעורר מהאזעקה אם מישהו באמת יגנוב לי אותו. ככה אני אוכל לישון בשקט. בדרך אליה היו לי כמה תובנות מעניינות:
1) גשם - זה רע ליהודים
2) ברד – זה פשוט משאלת מוות ליהודים
3) לרטיבות יש מינימום, אבל ממש אין מקסימום. לא משנה כמה אתה רטוב, אתה 4) תמיד יכול להיות קצת יותר רטוב מזה.
5) אף אחד לא שומע אותך אם אתה נוסע במאה חמישים קמ"ש וצועק מתוך הקסדה שקר לך ושנרקב לך הטוסיק בגלל שהוא רטוב.
6) להתעטש בתוך הקסדה זה לא רעיון טוב, ואם יש לך איזושהיא בחירה, עדיף שלא להתעטש.
7) אם כבר יצא שהתעטשת, וזה היה אפצ'י רטוב (בניגוד לאפצ'י היבש שמביא איתו רק את ההרגשה המדהימה של אחרי האפצ'י שנקראת בשפת העם סמי-אורגזמה, האפצ'י הרטוב מביא את אותה הרגשה בדיוק אבל בתוספת של בונוס נוזלי בצורת סמרק, מה שגורם לדיכוי כמעת מיידי של הסמי-אורגזמה), במצב כזה אתה בנדפקת בצורה רשמית, וביחס ישר למרחק שיש לך עוד לעבור. כל הדרך הסמרק ירך לך מאף לפה ולצוואר ואתה תיאלץ להיגעל מעצמך כל הדרך כי אין אפשרות לנגב את זה עד שתגיע למחוז חפצך.
כמובן שכשכבר הגעתי אליה הייתי כל כך עייף ורטוב שנרדמתי מול הרדיאטור ולא היה לי זמן בכלל לחפש איזה עבודה היא מביאה הביתה מהמכון הוולקני.
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
