ואז יום אחד שאלתי אותה אם העבודה שלה משפיעה לה על חיי היום יום. והיא פשוט לא ענתה. לא ידעתי למה היא שותקת אבל היה לה כזה מבט מוזר בעיניים שהבנתי שעדיף שלא לשאול על זה. פשוט שיניתי נושא לגמרי.
רק אחרי שלוש דקות היא אמרה לי שהעבודה כן משפיעה עליה, אבל לא דברים שאני אבין. ושהיא מעדיפה לתת לי לגלות את זה לבד ולהבין את זה לבד מאשר לספר לי את זה ישר.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשיצאתי מהשירותים זה שכל השטויות האלה שהבחורה אמרה לי על זה ש"לא מרגישים את הטמפון בפנים בכלל" היו שקר וכזב.
אם מישהו שואל את עצמו את השאלה "לאן בשם ישו השעיר דחפת את זה?" אין לי מה לומר חוץ ממה שהקצין שלי היה אומר לי בצבא: "מסתדרים עם מה שיש, ולא מסתדרים עם מה שאין".
אז הסתדרתי עם מה שאלוהים נתן לי. זה גם חור, וזה גם שעיר, וחשבתי שלצורך הניסוי (המדעי משהו) זה יהיה מספיק טוב.
הבעיה היוותה מכשול מיוחד כשהתיישבתי. הרגשתי שכל פעם שאני מתיישב הדבר השטני הזה דוחף את כל המטען שלה למעלה. לכליות, לקיבה, ומשמה לגרון. למקום שממנו הוא הגיעה.
בפעם השלישית שישנתי אצלה החלטתי לקחת את האוטו. אז מה אם זה אומר שאני אריב עם ההורים, אז מה אם זה אומר שאני אשלם פי שלוש על הדלק, זה לא מזיז לי. הגיע הזמן שאני אהיה עם הבחורה הזאת לילה אחד בין הסדינים בצורה קונבנציונאלית.
אחרי רבע שעה הצלחתי לשבת עם זה תקוע בתוכי בלי לעשות פרצוף של מישהו שאכל תפוח חמוץ יתר על המידה. לא שהפנים שלי היו טבעיות, עדיין זה היה נראה כאילו הפנים שלי מנסות להתקמט כל פעם שהנחתי על עכוזי הענוג על משטח כלשהו. אבל לאט לאט ההרגשה הזאת עברה לי ופני החלו להתגהץ להן, ובסופו של דבר הצלחתי אפילו ללכת עם זה ולשכוח לגמרי מכל העניין.
כל הדרך אליה אני מקשיב לגלגל"ץ ומתעצבן. זה לא פייר. למה תחנת הרדיו היחידה שאין בה פרסומות חייבת לעשות לי שטיפת מוח על איך שאני נוהג? ומילא שזאת היתה שטיפת מוח עם ביסוס מאחוריה, אבל אין שום ביסוס מאחורי הפרופגנדה התחבורתית שלהם!
כשאתה סוטה מהנתיב – שים לב תמיד לאיש עם הקסדה – אם יורשה לי לציין, בתור אופנוען בעצמי, אני חייב לומר שרוב הפעמים שאופנוען עושה תאונה זה בגלל שהאופנוען עצמו מפגר. עוקף מהשוליים, מימין, בלי לאותת, ובמהירות מופרזת. אז אם הוא מוצא את עצמו עושה חיקוי של ממרח שוקולד על הכביש, זה כנראה מגיע לו.
והעובדה שהם כל רבע שעה מעודדים אותך להרים אליהם טלפון ולדווח להם תוך כדי נסיעה (ורצוי בלי דיבורית) מה מצב הכבישים, היא לא בשורה מעודדת. אבל הדבר שהכי הכעיס אותי הוא:
הידעת? בצמתים בהן נבנו מעגלי תנועה צומצמו התאונות הקטלניות לכמעט אפס! פה הם עברו כל גבול! איזה חכמולוגים! בגלל כל המעגלי תנועה האלה כל ראשון לציון המערבית היא פקק אחד גדול בשעות העומס. לא פלא שאין תאונות, כי אף אחד לא זז, ואם אף אחד לא זז, איך יכולה להיות תאונה? ובטח שלא קטלנית.
ופתאום, תוך כדי נסיעה ברחובותיה הפראיים של תל אביב אני נכנס בציפור.
פה יש לציין, שלדרוס ציפור תמיד היתה מטרה בלתי מושגת מבחינתי. לדרוס חתול זה ממש לא בעיה (החיה הזאת פשוט רצה לך לתוך הצמיגים) וגם כלב זה לא כזה קשה (כמו לעלות על במפר בכביש) אבל הציפורים הארורות האלה תמיד עפות שנייה לפני שאתה עולה עליהן.
ופתאום אחת כנראה לא שמה לב שאני בא, ופשוט נכנסה לי בשמשה הקדמית.
הרפלקס הראשון - להפעיל את המגבים. אם יש לי משהו על השמשה הדבר הראשון שעולה לראש זה להפעיל את המגבים ואם המטרד אפילו טורדני במיוחד, גם להפעיל את השפריצר.
עוד לפני שהגעתי עם היד למתג המגבים הבנתי שדבר כזה פשטו ייגמר ברע. הדבר האחרון שאני רוצה כרגע זה פסי דם על החלון של האוטו של אבא שלי. גם ככה הוצאתי את האוטו ממנו בשבועה בכליות ובמעיים של התייש האהוב עלי שאני מחזיר לו את האוטו במצב תקין, ועם מיכל מלא, ובאותו מצב שקיבלתי.
ופסי דם על השמשה ועל המכסה מנוע זה דבר שבפירוש מפר את ההסכם הזה.
עצרתי ליד הבימה. איזה מנהלת משמרת של בית קפה קטן יצאה החוצה מהעסק בשביל לעשן סיגריה ולנוח מהעבודה.
כל מה שהיא ראתה זה את הג'יפ עוצר לידה, מישהו שנראה כמו ניצול שואה קופץ החוצה, מקלל את גלגלץ שלא מספרים לציפורים איך לטוס, ניגש לשמשה הקדמית של האוטו ושולף משמה פרכוס מצפרת, או במקרה הזה, ציפור מפרכסת, שם אותה בחיקה האוהב, של מנהלת המשמרת, ואז חוזר לג'יפ.
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
