בסוף הגעתי אליה הביתה, אבל אף אחד לא היה בבית. כל הדרך נסעתי כמו משוגע ארבעים דקות עד אליה רק בשביל להגיע מוקדם מידי ולראות שהיא עדיין לא חזרה מהעבודה. כשצלצלתי אליה היא אמרה שייקח לה עוד לפחות ארבעים דקות להגיע, אז שאני אחפש מתחת לשטיח, יש שמה מפתח ספיר, ושאני ארגיש את עצמי כמו בבית.
כמובן שהרגשתי בבית. הדבר הראשון שעשיתי זה להפוך לה את כל הבית ולראות איזה דברים היא מביאה מהעבודה!
במגירה לא היה לך צמחים טורפים.
מתחת למיטה לא היה לה גפן מטפס.
היה לה קצת נענע על האדנית אבל זה לא נחשב. הדבר היחידי שאיכשהו תפס את תשומת ליבי היה פתק על לוח שעם בחדר שלה שעליו היה רשום "צריך ללכת לרופא לשאול לגבי האפרסק".
וזה די תמוהה.
למה שאפרסק יזדקק לעזרה רפואית? ואיזה רופא כבר יכול לעזור לאפרסקים?
בפח שלה עדיין היו השברים של הכוס מלפני שלושה ימים כשהעפתי אותה מהערסל, אבל לא היה שמה אף פרח שצעק עלי "פיד מי סימור", רק דף מחברת מקומט שעליו רשום "או שאתה תימני, או שאתה רוסי, אבל לא שניהם ביחד בו זמנית. אין תימנים רוסים". מאיפה היא השיגה את אמרת החוכמה הזאת?
ולפתע הרגשתי שאני צריך לרוקן משקעים. במצב רגיל אני מעדיף לא לעשות את זה ככה. יש איזו אמרה סמויה כשאתה מחרבן פעם ראשונה בבית של מישהי חדשה שאתה מכיר. זה הרבה יותר חזק מלסמן טריטוריה עם פיפי. זאת כבר הצהרת הון. במצב אחר, לא הייתי עושה את זה, אבל הפעם לא הייתה ברירה. לוקח לי ארבעים דקות רק לחזור הביתה (וגם זה אם כל המכוניות שעל הכביש יחליטו באופן ספונטאני להתפזר וללכת הביתה, דבר, שמבחינה סטטיסטית לא סביר), וחוצמזה, היא אמרה לי להרגיש בבית, לא?
ואז באה אלי ההפתעה. שנייה אחת אני מרגיש איכשהו בסדר, ושנייה אחרי זה אני פתאום קולט למה כל כך קשה לי להפריש. יש לי שמה פקק!
כל כך התרגלתי לזה שבכלל שחכתי שזה שמה. כמובן שכשניסיתי להוציא את הפקק השטני הזה ממעמקי גופי פספסתי לחלוטין את החוט ותלשתי לעצמי שערות במקום. הטקס הזה חזר על עצמי (לצערי) כמה וכמה פעמים, עד שלבסוף הצלחתי לתפוס את החוט הלז.
וכשמשכתי אותו זה היה אפילו עוד יותר איום ונורא.
כשהגעתי לגיל שהשערות שלי הרגישו שאפשר להתחיל, נוצרו הרבה פעמים מצבים שבהם אני בטוח שיש לי שערה אחת קטנטנה על הפנים עם ראש לבן תחתיה, ואז אני הולך לאמבטיה של ההורים, מביט פינצטה, מנסה להוציא אותה, ולהפתעתי אני מוציא משמה שערה באורך שלא יתואר.
ככה בערך הרגשתי כשהוצאתי את הטמפון הזה. כמו קוסם במסיבת ילדים שמוציא עוד ועוד מטפחות מהפה. רק שאלו לא היו מטפחות. זה היה טמפון, וזה גם לא יצא לי מהפה.
הדבר המקולל הזה פשוט התנפח לי בטוסיק! לא האמנתי כמה שזה היה ענקי...
לאחר כמה וכמה זעקות כאב מהולות בזעקות התפעלות, שמעתי את דלת ביתה נטרקת. היא חזרה הביתה. רצוי שאני אשמור על שקט ולא אשתף אותה במופע הקסמים שאני וגופי מארגנים פה.
הפעם שום דבר לא הפריע לנו. היא נכנסה לחדר כולה רועדת מקור וצועקת שהיא במצב רטט מהשנייה שהיא יצאה מהאוטו. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך רעשנית. ניסיתי להעביר אותה ממצב רטט למצב שקט.
והיא פירשה את זה לא נכון, ומצאנו את עצמינו בין הסדינים.
מבחינתי, אין לי שום בעיה עם אי הבנות שנגמרות ככה. ואז, בשלב מאד מתקדם, שמתי לב למרקם שלא ציפיתי אליו.
אממ... הכל בסדר איתך?
רוב האנשים לא מגיבים כמוך...
זה אמור להיות ככה? זה אמור להראות כמו שזה נראה?
רוב האנשים שראו את זה נכנסו לפאניקה... חשבו שאני עומדת למות או משהו כזה...
אני יכול להבין למה מישהו יכול לפחד, רק תעשי לי טובה ותגידי לי אם נולדת ככה.
אבל אתה לא נבהל. אתה מסוקרן. הסקרנות שלך באמת לא יודעת גבול.
את מוכנה בבקשה להפסיק למרוח אותי ולומר לי מה זה?
זוכר ששאלת אותי אם אני מביאה את העבודה הביתה?
ואז נפל האסימון.
מה שהיה לה בין הרגליים לא היה דגדגן. בהתחלה חשבתי שזה אפונה, אבל זה לא הסתדר לי. למה שמישהי תחזיק אפונה בתוך התחתונים?
ועוד יותר גרוע, למה שהאפונה הזאת תהיה שעירה?
וכשנזכרתי בפתק הבנתי שזאת לא פרווה, אלא פלומה. זה היה אפרסק, רק בוסר. קטן, וירוק, ולא היה לי אומץ לבדוק אם יש לו גרעין באמצע. אבל היה לזה גם טעם של אפרסק שישב במקום חנוק ואפל יותר מידי זמן.
בסוף הערב היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי תודה על זה שאני מקבל אותה כמו שהיא, ושניה לפני שהתלבשתי היא הסתכלה על הטוסיק שלי.
למה... למה זה נראה כאילו מישהו משך לך שערות מהחור של הטוסיק? יש שמה ממש קרחות...
כי הייתי סקרן. רציתי לדעת איך זה...
וואי! אתה יודע שהחור של הטוסיק שלך פתוח לגמרי! זה נראה כאילו הלכת עם מלפפון תקוע בתחת כל היום!
זה בערך מה שהיה...
בשלב הזה היא הפסיקה לדבר עד שיצאתי מהבית שלה.
נכנסתי לאוטו והדלקתי שוב את הרדיו. אחת בלילה, אפילו לגלגץ אין כוח לשטוף לי את השכל. אז הם שמו את אלינור ריגבי. לפני שבועיים השיר הזה היה עושה לי ממש שמח. שיר שתמיד הזכיר לי את עצמי שר אותו במיטה. היום השיר הזה כבר לא עושה לי כלום. לפני שעזבתי את ביתה הייתי צריך לשירותים שוב, אבל בגלל שהייתי במצב רקטלי מאד מוזר, וגם בגלל שהיה נורא קר ורעדתי כולי (הייתי על מצב רטט) כשסיימתי את מעשי שמה החדר היה נראה כאילו משהוא הקיא חרא על כל האסלה והקירות.
אני חושב שכשהגעתי הביתה היא סיימה לנקות אחרי (היא התעקשה שאני לא אנקה כי היא רצתה שאני אלך הביתה כמה שיותר מהר) וכשהיא סיימה לנקות היא צלצלה אלי.
היא אמרה שהיא רוצה הפסקה ממני. היא רוצה לצאת עם אנשים אחרים. ידעתי שהיא בעצם רוצה לומר שהיא לא רוצה לראות אותי יותר לעולם, אז שאלתי אותה למה.
התשובה שלה היתה, שהיא לא מוכנה לצאת עם גבר שהסטנדרטים שלו כל כך נמוכים, שהוא מוכן לצאת עם מישהו כמוהה. ובכל הזמן הזה שאני הולך מהחניה הביתה אני שומע קול כאילו מישהו נושף אוויר לתוך בקבוק בירה חצי ריק. רק כשהגעתי הביתה הבנתי שהלכתי בכיוון הרוח והקולות האלו בקעו מהחור של הטוסיק שלי.
הגעתי הביתה והדלקתי גלגץ שוב. עמיר בנעיון מזמר על רזי צניעותך ועל זה שריחמת עליו כמו אם. פעם השיר הזה היה עושה לי משהו. היום הוא כבר לא עושה לי כלום. רק גורם לי להבין שלאף אחדל א באמת משנה מה אני מרגיש ומה אני חושב. כל אחד חושב על טובתו הוא דבר ראשון. אני במקרה הכי טוב, אהיה במקום השני. וגם זה לא.
אחרי שבוע גיליתי שהיא הדביקה אותי בכינים, ונאלצתי לגלח את כל הראש, אבל להפתעתי הרבה מאד אנשים אמרו לי שזה יותר יפה לי ככה.
מוסרי השכל
1) הייתי צריך להשתמש בטמפון עם מוליך
2) אין תימניים רוסים
3) אם אתה על רטט, תנסה לעבור למצב שקט, ואם זה לא הולך, תדחוף אגודל, אבל אל תחרבן ככה.
4) אני לא יוצא עם אף אחת מהמכון הוולקני.
5) לפעמים כינים יכולות להיות משהו טוב. אבל אפרסק לעולם ועד יישאר משהו רע.
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
