בבקרי שבתות חורפיים, כשהמזג אוויר מרגיז אותי מספיק, אני מוצא את עצמי מרוקן מגירות שמלאות בקיץ ומוצא את הדברים שהיו פעם חלק ממני. ופתאום היא שמה, בתמונה, ואני רואה את החיוך שלה רק מתחיל להתעגל. פעם הייתי מסתובב עם התמונה הזאת בארנק, היום היא במגירה. בקיץ הקרוב, וגם בכל קיץ אחר בעצם, היא תמיד תהיה שונה. היא אף פעם לא הייתה בחורה רגילה.
ובערבים של תל אביב, כשהעולם מאבד את הצבע שלו ועובר לשחור לבן, היא תלבש את הכובע הלבן שלה שהיא קיבלה ממישהו אחרי שהיא נשארה לישון אצלו. תמיד הייתי בטוח שבשלב מסוים היא תחזיר אותו בחזרה למישהו הזה, אבל זה לא קרה אף פעם, כי יצאנו מהבית שלה כמו רוח סערה. הזמן מתרחב ומתכווץ כשאתה נמצא עם מישהי שהיא לא בחורה רגילה.
וכשאתה ישן אתה קולט את אימא שלך בלילה, אבל היא לא רוצה להפריע לשינה שלך אז היא נשארת מחוץ לשדה ראיה. וככה יצאה לך טיפת המתיקות האחרונה מהחלום.
וכשאתה מתעורר הבוקר שוטף אותך באור, וזה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך לזמן מסוים, אבל כשאתה נזכר אתה מבין שזאת רק סוכרייה חמוצה שטעימה רק לרגע. ואחרי זה היא עושה לך רע.
אתה שולח את אהובתך לסין. אומר לה שלא תתקשר אליך עד שלא תרצה לחזור. אבל אתה כן מחכה ממנה לצלצול. אתה שם אותה במקום גבוהה ומחכה שהיא לבסוף תיפול, אבל בפנים אתה עדיין אוהב אותה מאד ומקווה שהיא תחזור אליך שלמה ובחתיכה אחת.
אז שמתי את הקיץ האחרון בתוך מעטפה, וקיוויתי להחביא אותו מכל העולם. איכשהו כל החרטות שאני לא יכול לשכוח התכווצו לתוך תמונה אחת, של בחורה אחת לא רגילה.
ומחר הבוקר שוב ישטוף אותי באור, אבל זאת תהיה רק הסוכרייה החמוצה הזאת, שעושה טוב לשנייה, ואחרי זה עושה עוד הרבה מאד רע.
פרס כספי מצומצם ביותר יינתן למי שיצליח לגלות מאיפה הבאתי את הרעיון. אף על פי שזאת לא כזאת בעיה לגלות. בכל מקרה, אם עד סוף השבוע אף אחד לא יגלה אני אכתוב את זה בעצמי (זכויות יוצרים זה משהו שאסור לזלזל בו. לצרוב מותר, לזלזל אסור).
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
