תחרות הבלוג הגרוע ביותר

היא החליטה שהיא רוצה לראות אותי.

ואני? לי אין זכות החלטה פה? למען האמת, לא. ועדיף שככה. אני האדם הכי צייתן ומובל עלי אדמות. אני במיטבי כשאומרים לי בדיוק מה לעשות, ואני האדם הכי אומלל כשנותנים לי להיות יצירתי ולהחליט בעצמי. ככה אני. אני תמיד אעדיף שהיא תגיד משהו בסגנון של "היום יוצאים למקום שאני הכי אוהבת" מאשר שהיא תגיד משהו בסגנון של "לאן בא לך לצאת היום?". אם את רוצה לצאת, תגידי לאן. אני לא מכיר שום מקום. אני מוכן לנסות להתלבש יפה (אפילו שאני תמיד נראה כמו ליצן), לבוא לאסוף אותך מהצד השני של גוש דן, לשלם על חניה, לשלם את החשבון על האוכל, להחזיר אותך הביתה, ואפילו לשלם על הדלק ועל הערב. רק בבקשה, את תבקשי ממני להחליט לאן יוצאים!

לפחות היא הכירה אותי טוב. אז היא מיד אמרה לי שהיא רוצה שנלך לנאפיס בחולון ואפילו הגדילה לעשות ואמרה שאני הבטחתי לה ללכת לנאפיס כבר מזמן. נהדר. אין לי בעיה עם זה. המון זמן כבר לא הייתי שם, אני גם ככה רעב, והאוכל שמה לא כזה מגעיל, וגם לא כזה יקר. סבבה.

אני לוקח את הג'יפ ונוסע לאסוף אותה. איך שהיא עולה לאוטו היא אומרת לי שהיא לא הכי רעבה... נו, אז למה קראת לי? סתם לראות אותי? אני לא כזה מציאה... אבל אני כן רעב... אז מה? את תשבי ותסתכלי עלי בזמן שאני אבלוס לי אוכל כמו סוס יאור? כנראה שכן, כי  אני מת מרעב, ואנחנו נוסעים.

הגענו למקום. סבבה. באים להיכנס ואני קולט את השומר. הוא מסתכל לה שנייה על התיק, אפילו לא פותח אותו, ונותן לה להיכנס. ואז הוא מסתכל עלי.

"תשמע, אני מאד מצטער אבל אני חייב לעשות את זה"

אז הוא נעמד לפני ועשה לי חיפוש על החלק האחורי של הכתפיים. שאני לא נושא נשק. ואז הוא העביר את הידיים על המותניים ועל החלק האחורי של הגב, ולמרבה הפלא, גם שמה לא היה נשק. ואז הוא הגיע לטוסיק. והוא בדק לי את הטוסיק כמו שאישה בת שישים בודקת אם הלחם בסופר טרי. הוא לחץ אותו. ומעך,ובדק אותו מכל כיוון, ובכלליות הוא נראה כאילו הוא די נהנה לשחק עם הטוסיק שלי. העיניים שלי כמעט ויצאו החוצה מהמקום כשהבנתי שהוא ממשש אותי יותר ממה שהוא עושה עלי חיפוש. אפילו אפונה לא הייתי יכול להחביא בתחת בלי שהוא היה יודע.

בסוף הוא שיחרר אותי ואני הרגשתי נורא מוזר. אף פעם לא עשו עלי כזה חיפוש... והוא עשה לי עיניים, ואני רק התעלמתי. הרגשתי נורא נורא מוזר מכל המקרה...

בכניסה לנאפיס מסתבר, יש סדרן חדש. בחור שנראה למראית עיין כמו עוד בחור רגיל שאמור לעשות סדר, להקריא את האנשים שיכולים להיכנס, ולארגן את התור של האנשים שעדיין לא נכנסו. למראית עין, הוא נראה נורמאלי. עד שהוא פותח את הפה.

"שלום. אתם מעשנים?"

זה הקטע שאני לא יודע אם הוא עובד עלי או שהוא באמת כזה. כל פעם שהוא מבטא אם האות "ש" יוצאת לו מין שריקה כזאת, כאילו הוא ציפור שנחנקת מאגזוז של משאית. בהתחלה חשבתי שהוא סתם צוחק איתנו, כי זה היה נראה ממש מוגזם. מסתבר שהוא לא צחק. כנראה הלסת שלו היא אחת משבעת פלאי תבל. השיניים שלו כל כך גדולות ועקומות שאם הוא היה סוגר לגמרי את הפה הוא היה מוציא לעצמו שלוש עיניים לפחות. וכל עוד הוא לא סוגר את הפה אלא מדבר, אז כל פעם שהוא מבטא את האות "ש" יוצאת לו שריקה. וחתיכת שריקה!

"לא, אנחנו עדיין לא מעשנים"

"כמה אתם?"

מה? איזו מין שאלה מפגרת זאת? אולי בגלל שבחיים שלי לא מילצרתי השאלה הזאת נראית לי תמוהה, אבל בחיים שלי לא ירדתי לסוף דעתם של האנשים ששואלים אותי כמה אנשים אני. אם שני אנשים נכנסים למסעדה, אז הם שני אנשים. למה שהם יהיו יותר משני אנשים?זה רק אני והיא פה! מה אתה חושב שנגיד? אנחנו חמישים ושבע נקודה שתיים איש.

"אנחנו רק שניים, נדמה לי"

"אין בעייה. כנסו פנימה תעלו למעלה מצד ימין שיהיה לכם בתיאבון"

ואז הוא אמר למירס שלו במהירות שלא תבייש אף ראפר כושי או קצין בחיל הקשר: "מטאטא כאן שמיר, קבל שאני מכניס אליך למכלאות גפרור וחצאית לא מעשנים, האם קיבלת?"

בערך בקטע הזה רציתי כבר ממש לצעוק עליו "תגיד לי, מה נראה לך שזה פה? אתה לא צריך לדבר כמו בצבא! ואם תקרא לי גפרור אני לא משלם את השני שקל דמי שמירה! אני לא צריך שגם אתה תגיד לי שאני רזה!"

במקום זה הוא רק חייך אלי ואמר "יפה לך הבלונד". אני נשבע שאני אתנקם בבחור הזה. יום אחד... לא יודע איך...

אנחנו נכנסים, ואני קולט שהמקום פשוט מלא באערסים. מה הולך פה? אה, נו טוב, למה ציפיתי, חולון...

קרה לך פעם שאתה נכנס למקום הומה בחוליגנים האלה וכל מה שעובר לך בראש זה "הלוואי ואני לא מכיר פה אף אחד, הלוואי ואף אחד לא יצעק לי שלום, רק תנו לי להגיע לכיסא שלי ולשולחן שלי ואל תפריעו לי, אני פה עם מישהי מאד נחמדה ולא בא לי שאיזה מישהו, גם א הוא החבר הכי טוב שלי יבוא עכשיו"

ומה יש לאלוהים להגיד בנידון? שהוא שם עליך פס.תמיד יקום איזה מישהו שלא ראית מאז כיתה ג', את ראשו מעטרת גבה אחת, וביד יש לו ציפורן אחת מגודלת על הזרת, ושלושים אלף קראט על הצוואר. הוא יצעק את השם שלך. בהתחלה אתה מנסה להכחיש, אני לא מזהה אותך, אתה מתבלבל. אבל לא יעזור לך. הוא ידבר איתך שעה עם "ח" ו"ע" כמו שרק מזרחים יכולים,הוא יגרום לך לייבש את הבחורה שבאה איתך שעה, ובסוף הוא ייתן לך תפיחה על הגב שתשאיר אותך משותק כמה שנים ויגיד לך "תשמור על קשר יא....." (כן בטח... שלום שלום, ואל תבוא לי בשום מקום!).

הגענו לשולחן. עכשיו רק לחכות כמה דקות, והמלצרית תבוא.

"מה תרצו להזמין?"

"אני אקח באלי..."

"תסלחו לי אבל חייבת ללכת, אני מייד אשוב"

מה היה פה כרגע? עוד שתי שניות היינו מסיימים את ההזמנה, גם ככה רק אני אוכל, מה כבר היה כזה דחוף? מצב חרום במטבח? נגמר לה הפנקס שעליו היא רושמת את ההזמנות? ירדו לה המיים? מה?

תגידי, את בטוחה שאת לא רעבה?אוקי, אז תזמיני רק שתיה. אני אגיד לך משהו, שמעתי שיש להם פה איזה מבצע נחמד, שאם מזמינים קולה בכוס גדולה אז מקבלים את הכוס מתנה. ואני ממש אוהב את הכוס הזאת. אז אם את מזמינה קולה בכוס גדולה ולא בא לך על הכוס,...טוב, הבנתי...את רוצה את הכוס לעצמך...סבבה.

"אני נורא מצטערת שהייתי חייבת ללכת קודם, אבל עכשיו אני יכולה לרשום את ההזמנה שלכם, אתם יודעים מה אתם רוצים להזמין?"

"כן, אנחנו ניקח שתי קולות בכוסות גדולות, ואני אקח באלי..."

"תסלחו לי שוב, אבל אני שוב חייבת ללכת, אני מייד אשוב"

מה קרה עכשיו? אני לא מבין את זה? מה היא במחזור ממש קשה והיא חייבת לראות מה מצב השטח שמה למטה? מה קורה פה? נשבר לה החוד של העיפרון? או שסתם לא ברחם שלה לקחת את ההזמנה שלי?

פעם אחרונה, את בטוחה שאת לא רעבה? טוב, טוב! אל תרביצי לי! הבנתי! את לא רעבה!

בסוף המלצרית באה ולקחה את ההזמנה. לא משנה שאני הייתי צריך להיעמד על השולחן, לדפוק את הראש שלי בלי כוונה בתקרה הממש נמוכה, ולנפנף בידיים שלי כמה דקות עד שהיא באה. בסוף היא באה ולקחה את ההזמנה. אני רוצה באלי פטריות!

"מעין, למה אתה לוקח תמיד באלי פטריות? זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו פה ואתה תמיד לוקח את אותה המנה, אני רוצה לגוון!"

"מה? מה זאת אומרת שאת רוצה לגוון? אני אוהב את המנה הזאת, היא הכי טעימה לי, אז למה לתקן משהו אם הוא לא שבור? חוצמזה, חשבתי שרק אני רעב..."

כשהמלצרית במקרה עברה היא הזמינה עוד צלחת ריקה בשביל עצמה "כי אולי אני בכל זאת קצת אנשנש מהבאלי שלך". איזה לנשנש ואיזה נעליים. ברגע שהמנה שלי הגיע, אני אפילו לא הספקתי להריח אותה. היא ראתה את המנה שלי מגיעה לשולחן בעיניים מזוגגות כלה, כאילו היא רוצה לומר "ממממ, מעין, תזמין גם לעצמך משהו, הבאלי הזה שלי".

ופחות או יותר ככה היה. תוך פחות מעשר שניות היא עברה מנשנוש קטן ל"טוב, בוא נחלק את זה חצי חצי", ועשר שניות אחרי זה היא כבר החליפה בין הצלחות שלנו ונתנה לי לנשנש מהפירורים שהיא השאירה לי. גם כן פמיניסטית.

כשהיא סיימה לאכול, ורציתי לקום וללכת, הזמנתי חשבון ואיכשהו עכשיו המלצרית התייצבה דום. כאילו שם דבר אחר בעולם לא מעניין אותה חוץ מהטיפ שלה ושאנחנו נהיה מרוצים. כמובן שאני שילמתי את כל החשבון, כי היא פמיניסטית, אז בגלל זה היא אכלה את הכל ואני נתקעתי עם החשבון. בדרך החוצה הבחור מהכניסה עוד שרק שלנו עם הלסת העקומה שלו "להתראות, שיהיה לכם לילה טוב"

רציתי לצעוק לו שהוא יכול ללכת לשחק חמור חדש עם איזה חד קרן!

ואז קלטתי את השומר מהכניסה שעשה עלי חיפוש. ופתאום אני שם לב....אין לו נשק, אין לו גלאי מתכות, אין לא ווסט זוהר ואין לו אפילו חולצה שרשום עליה "ביטחון". פתאום אני קולט שהוא סתם איזה סוטה מין שלבוש בחולצה מכופתרת! איזה טעם איום ונורא יש לו! התחת שלי שעיר בכלל! איך הוא היה יכול למשש לי אותו מרצון ועוד להינות מזה ולעשות לי עיניים?

בסוף לקחתי ממנו את המספר טלפון... אולי הוא לא יאכל לי את המנה בפעם הבאה שאני אצא לנאפיס.

והדבר שהכי הצליח לבאס אותי זה שבכלל שנינו שכחנו את הכוסות שלנו על השולחן. כל כך רציתי את הכוס הזאת...