לבדה... תמיד לבדה... וכל כך חסרת אנרגיות...
יש ארוחת בוקר על השולחן, אבל אם לא היה שולחן, אז מבחינתה החדר היה רק לחלוטין... היא ילדה צעירה, ובראש שלה הכינורות תמיד היו קשורים לאלימות נוראה... וכרגע היא מתרכזת רק בזה.
האימא קוראת את זה בקול רם... היא תמיד רצתה שהיא תהיה גאה בה... היא תמיד הגיע לשיעורי כינור בזמן... אבל בבית לא דיברו כמעט בכלל... היא אף פעם לא היתה טובה עם מילים בגלל זה. המשפטים תמיד נתקעו לה... היא רק מנסה להבין מה אימא שלה רוצה... היא רוצה שאימא שלה תהיה גאה בה.
והתריסים בראש שלה נסגרים... אימא לא מרוצה... הראש שלך חשוך לגמרי עכשיו... היא מרוכזת רק בצבע המוזר של החדר... והיא לא יכולה להכחיש שיש פה משהו לא בסדר.
ולפתע, אחרי שנים שזה ככה, אחרי שנים שהיא רגילה שהכל מחשיך אצלה בראש כשאימא צועקת ומרביצה, היא פתאום מוצאת את האומץ לתפוס את היד שעמדה להטיח את הראש שלה בקיר. הפעם היא לפחות תנסה...
אל תחשבי שאני הבת שלך... אני לא מתאימה לזה... תשאירי לי תמונה, זה יספיק לי. אני לא רוצה להיות הבת שלך יותר... אני לא מתאימה לזה... גם תמונה אני לא רוצה בעצם... לא רוצה אותך בתור אימא שלי...
והכל החשיך אצלה... אימא כבר לא תהיה גאה בה יותר לעולם היא חשבה, בזמן שהראש שלה הוטח ברצפה.
שנתיים לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה חורטת מכתב על הקיר, בכתב שעשוי מאבן. אולי יום אחד יהיה ילד שלא ירגיש כל כך לבד כמו שהיא מרגישה.
באמת כבר עברו שנתיים?
שנתיים! שנתיים שהיא פה, במקום הזה.
שנתיים, והיא עדיין סופרת את הימים. כשהיא הגיע איזה אידיוט איבחן אותה ואמר שהיא צריכה טיפול, ואימא הסכימה! אימא! איך הסכמת?
אז למה לי בכלל לרצות לחזור הביתה?
היא יודעת שבפנים היא מאד חזקה, והיא יודעת שמה שכולם רוצים זה רק להחליש אותה. היא יכולה לשחק משחקים. היא יכולה לעשות את עצמה כאילו היא חלשה. להיות סתם עוד זומבי, ולתת להם את מה שהם רוצים, ואז הם ישחררו אותה.
אבל למה?
למה בכלל לרצות ללכת הביתה?
וזה מה שלימדת אותי אימא!
אימא יקרה – אל תבואי לבקר.
במקור זה התחיל כאן והמשיך לכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
