תחרות הבלוג הגרוע ביותר

שעות היינו מדברים. היינו שוכבים אצלה במיטה, היא היתה סתם משחקת עם הציצים שלה, אבל לא בצורה אינטימית, ואני הייתי משחק בשיער שלי (וזה בשום צורה לא יכול להיות אינטימי) ופשוט היינו מדברים. שעות.

אחרי שתי דקות של שיחה איתה כבר הרגשתי שאני צולל עמוק יותר ויותר, ועל מה לא דיברנו. על הכל. חוץ מפוליטיקה כמובן. פוליטיקה עושה עצירות. ובגלל שגם ככה יש לי מספיק בעיות בעיכול, דיברנו על הכל, חוץ מפוליטיקה. והרגשתי שהמחשבות שלי מושלמות ככה, ושנינו פיתחנו תיאוריות שונות ומשונות על העולם.

היא תמיד אהבה ללכת איתי על החוף בשקיעה. אבל היה אמצע דצמבר, והיה לנו קר. היא אמרה שהיא אוהבת לראות את העקבות שאנחנו משאירים בחול, אבל לה היה פלטפוס מטורף, ואני הייתי על גבול האופוס. העקבות שלנו נראו ממש מוזרים על החול של הים. העקבות שלה נראו כמו עקבות שהיה משאיר אחריו ברווז.

והשמש עמדה במילה שלה ושקעה במערב, כמו בכל יום, והיא לא הצליחה להפנות את המבט שלה מהשמש.

אמרתי לה שזה לא בריא לה לעיניים. אמרתי לה שמי שמסתכל יותר מידי זמן על השמש ככה יהיה עיוור בסוף.

וכשראיתי את העיניים שלה לא יכולתי להפנות את המבט. העיניים שלה פשוט שאבו את כל תשומת הלב שלי ברגע שהסתכלתי עליהם. אם היו עמודי חשמל על חוף הים רוב הסיכויים שהייתי נכנס בכמה. כל הריכוז שלי באותו רגע פושט יצא לשחייה לילית באישונים שלה.

ואז היא אמרה שהיא רוצה שאני אסתכל ואגיד לה מה לא בסדר בעיניים שלה.

מה יכולתי לעשות? אז הסתכלתי.

יש כאלו שצבע העיניים שלהם לא זהה. אבל העיניים שלה היו סימטריות להחריד. שאלתי אותה. היא אמרה שזאת לא הבעיה.

יש לך בעיה בעיניים?

כן. יש לי בעיה בעיניים. ואני רוצה שתגלה מה היא.

אוקי.... אז זה לא הצבע...

נכון

אז אולי זה הריסים? יש לך מספר לא שווה של ריסים!

אם יש לך סבלנות לספור כמה ריסים יש לי, אתה מוזמן לספר לי. אבל לא. זה לא זה.

את השיחה הזאת נאלצתי להפסיק במפתיע בגלל שכדור טניס פגע בי. אבל היא לא הסכימה לספר לי מה הבעיה שלה בעיניים. היא ראתה יופי. היא יכלה לומר לי מהצד השני של החדר אם השיער שלי עקום או לא. לא היו לה בועות באישונים, פוזלת היא לא הייתה... ולמרות כל זאת... הייתה לה בעיה בעיניים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא יכולתי לדעת מה זה.

מגיל צעיר היא הייתה יפה. מסוג הילדות שאתה רואה אותן בנות חמש ואתה פשוט יודע שכשהן יהיו בנות שמונה עשרה הן יהיו יפיפיות, אבל כשהכרתי אותה הסתבר לי שהיא ממש לא אהבה את המראה שלה. היא תמיד חשבה שהיא שמנה מידי. גם כשהיינו שוכבים אצלה על המיטה ומשוחחים תמיד ידעתי שאני מספר שתיים. הוא תמיד יהיה שמה בשבילה. הוא תמיד יהיה הבנאדם הראשון שהיא תפנה אליו. אני רק מקום שני ברשימה. קראו לו טל.

הייתי נוסע כל יום בשביל לשבת איתה בחדר ולקשקש. חמישים דקות לכל כיוון. בגלל השיגעונות שלי, התחנות דלק בארץ עשו מיליונים. כבר ידעתי איפה כל המכמונות מהירות נמצאות (גיליתי אותן אחת אחת בדרך הקשה). כל כך הרבה זמן העברנו ביחד אבל כנראה שזה לא היה מספיק טוב.

בסופו של דבר הבנתי שהחיים זה לא בדיוק פיקניק, והם לא עשויים מקשת וענן. החיים הם פשרה אחת מתמשכת. אבל זה מה שמניע אותנו קדימה. זה מה שגורם לנו בסופו של דבר להתקדם. והיא תמיד ידעה שאני האבא של כל הפראיירים ושהיא תמיד יכולה לצלצל אלי ואני אהיה שמה לצידה. אפילו היום.

וגם היום, הרבה אחרי שזה נגמר, אני עדיין מוצא את עצמי נוסע חמישים דקות לכל כיוון, ועומד בסניף הדואר, מול הקן שלה, בגשם השוטף, רק בשביל לראות אותה עוברת. לפעמים אני רואה אותם מחובקים ביחד, לפעמים היא הולכת לבדה ומחייכת לעצמה. ואני נמצא שמה. רטוב, אבל עם חיוך מעוך שכזה על הפנים. אולי יום אחד היא גם תסתכל ותראה אותי. ואולי היא תגיש תלונה נגדי במשטרה...

והיום שכבתי לבד במיטה ודמיינתי אותה דופקת לי על הדלת ומשוחחת איתי שוב. ואני יודע שאני אכניס אותה שוב לחיי. היא תמיד יכלה להיכנס ולצאת מהן מתי שהיא רק רוצה.  אני מכיר את עצמי. ואני גם מכיר אותה. אני יודע שהיא אוהבת להתחבא מאחורי המכולת שמתחת לבית שלה, אם אפשר אז באחת המכוניות.אני מכיר את כל הדברים שעושים אותה למי שהיא באמת. אני יודע שהפרידה בינינו לא הזיזה לה בכלל... ופתאום...

פתאום הבנתי שהיא לא מצמצה.

כל הזמן הזה שאני מכיר אותה.... היא לא מצמצה אפילו פעם אחת.

באמת הייתה לה בעיה חמורה בעיניים... רק שלא תסתכל יותר מידי על השמש. בסוף היא תהיה עיוורת.