תחרות הבלוג הגרוע ביותר

זה מוזר, איך פתאום, באמצע היום, הכול יכול לקרוס לי מול העיניים, ועוד בפארק הירקון. יש משהו מוזר בפארק הזה. חלקת דשא לא רעה, כשמסביבה יש בניינים שכביכול שייכים לחלק המוצלח יותר של החברה (אבל הם לא), ובאמצע יש נהר ביוב יפה וירוק, ומידי פעם מביט אליך דג עם שלוש עיניים ומיליון קשקשים.

היא אמרה שהיא כועסת על מה שקרה שלשום, שאני לא משתף אותה מספיק במה שקורה לי ושהיא לא מרגישה אלי קרובה מספיק. לא פיזית ולא מנטאלית. ובראש אני מצפה כבר שהיא תספר לי משהו חדש. משהו שלא ציפיתי שהיא תגיד לי. מולנו פתאום רץ איזה בחור עם מכנסיים קצרים. ותוך כדי זה שהיא אומרת לי שרע לה ושנמאס לה מהקשר אני קולט שהבחור הזה שרץ בטוח עושה שעווה ברגליים. לא יתכן שגבר יהיה כל כך חלק ברגליים.

בסוף היא אמרה שנמאס לי מהקשר ושהיא רוצה שזה יגמר, ושאם אני נמצא באזור שלה שוב אז לשלוח לה הודעה והיא תביא לי את כל הדברים שלי בחזרה.  בראש אני רק מנסה לדמיין איך אני ארגיש אם אני הייתי עושה שעווה שוב. זה באמת הרבה יותר אסטטי, וזה גם הרבה פחות מחמם. הבעיה היא שבקיץ, למרות כל החימום העודף הזה, השערות שיש לי ברגלים דואגות שהיתושים והברחשים לא יעקצו אותי.

בסוף קמתי והלכתי. לה היה טעם למתוח את זה יתר על המידה. היא לא רוצה קשר, ואני ידעתי את זה. ידעתי שהיא רוצה שזה יגמר. ידעתי שהיא עשתה טעויות. את אותן טעויות שהיא עשתה בפעם הקודמת. היא לא שינתה את ההתנהגות שלה אפילו לא בטיפה. ועוד חודש היא תיצור איתי קשר שוב. תגיד שהיא מתגעגעת, או שתבקש ממני שאני אעזור לה במשהו, או שסתם תרצה לראות איתי סרט.

אבל אני כן למדתי לקח מהפעם הקודמת. למדתי שלא עושים שעווה ברגליים, לא משנה עד כמה הפיתוי גדול, והפעם גם לא הייתי תלוי בה. הפעם כשהיא גרמה להכל לקרוס, אני רק עמדתי מהצד ונתתי לזה להמשיך לקרות. ידעתי שהיא חוזרת על אותן טעויות של פעם. וידעתי שאם היא תסיים את הקשר, זה יהיה רק באשמתה.

וידעתי שהיא בגדה בי. גם הפעם. ואני יודע שבסוף שבוע הקרוב, היא תזדיין שוב עם האקס שלה. כנראה שאליו היא כן מרגישה קרובה פיזית ומנטאלית. אבל מי אני שאשפוט?

כשכבר עמדתי ללכת היא ביקשה רשות לחבק אותי. סירבתי. לא רוצה. לא מרגיש קרוב אלייך מספיק. לא פיזית, ובטח שלא מנטאלית. רק כשהגעתי לאופנוע קלטתי שצעדתי עשר דקות, בלי להסתכל לאחור אפילו פעם אחת, ויותר גרוע, גם אחרי שקלטתי את זה, עדיין לא הרגשתי צורך להסתכל אחורה.

בדרך הביתה כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי מועקה. הרגשתי כאילו אני נחנק בתוך הקסדה. הייתי חייב לעשות משהו. אז עצרתי בבית מרקחת.

כשהייתי בבית, תוך כדי זה שאני מחמם את השעווה במיקרוגל, היא שלחה לי הודעה, ואמרה שהיא מצטערת. שהיא זו שעשתה את הטעויות ועכשיו אני זה שמשלם עליהן.

וכל מה שאני חושב עליו זה "הלוואי והיה לי אכפת".

סטימפי