אני יושבת פה כבר שעה ואפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הכל עולה לי בצורה אסוציאטיבית כרגע, וזה קשה לרשום אסוציאציות חופשיות כשמהירות ההקלדה שלי איטית כל כך. אני משתמשת רק באצבע אחת כל פעם. הקלדה מאד לא עיוורת.
מאיפה אני אתחיל?
הוא השאיר שני מכתבים מודפסים על השולחן. העליון הכיל רק הוראות. הוא תמיד היה כזה. דבר ראשון – פרגמאטיות. על הדף היו מודפסות כל מיני הוראות שהוא השאיר לנו. כמה בקשות שהוא ביקש מאיתנו, ואחת מהן הייתה זו. הוא השאיר לי את שם המשתמש שלו פה ואת הסיסמא, וביקש שאני ארשום פה מה קרה, וביקש שזה יהיה הסיפור האחרון.
וזה מה שאני עושה. בקצב של צב, אבל עושה.
המכתב השני היה מכתב פרידה. בלי התנצלויות, בלי הסברים (הבן שלי לעולם לא הסביר את עצמו). אנחנו חושבים שהוא עבד על המכתב הזה כל הלילה. הוא תמיד אהב להשאיר רמזים, הבן הזה שלי. אבל מידי פעם הוא היה אומר (ואפילו במכתב שלו היה רשום) שהיופי האמיתי הוא להשאיר רמזים כאלו, שרק מי שיחפש אותם, ידע שהם שמה, וכל אחד אחר פשוט יחליק על פניהם ולא ישים לב. מסתבר שכל האתר שהוא ניהל פה, לפי מה שהוא כתב, היה מוצף ברמזים כאלו (האקרוסטיכון בינתיים היה הכי בולט במכתב שלו – באמת שמצטער על המכתב). אז אנחנו שוברים את הראש עכשיו, ומנסים להבין את הרמזים שהבן שלי טרח להטמין בכזו עורמה במשך כל הלילה.
הבן שלי אף פעם לא היה מובן לי, אבל לא היה לי ספק שהוא בעיני עצמו, מובן לעצמו לחלוטין. כל הלילה שמענו אותו מתהלך בבית. רק השד יודע מה הוא עשה כל הזמן הזה. אחד מהדברים שהוא השאיר אחריו זאת מצלמה דיגיטאלית חדשה. הוא כתב שהוא התכוון לתת אותה מתנה, אבל לא ברור למי, ולמה. הדבר היחידי שהוא ציין זה שמשהו השתבש ועכשיו המצלמה נשארת אצלנו. השד יודע למה הוא הוציא כל כך הרבה כסף על מתנה.
הוא ידע מה הוא עושה, אבל לא ברור לי כמה זמן הוא חשב על זה. מידי פעם נראה לי שזו איזו הבזקה שבאה לו פתאום, אבל זה לא מתאים לו. אולי משהו קרה לו, והוא לא סיפר, ובגלל זה הוא החליט לצאת מחיינו בצורה המסתורית שכל כך אופיינית לו. ואולי הוא כבר תכנן את זה במשך כמה שבועות... או אפילו חודשים.
ויחד עם כל זאת, בתור הורים, לא יכולנו שלא לאהוב את הילד המסתורי שלנו. אפילו עכשיו, אין לאף אחד מושג למה הוא עשה את זה. איך אפשר לא לאהוב אותו, את אותו הילד שבריבים משפחתיים, כשכל הבית רוגש וכועס וצועק, הוא היה יושב שמה באמצע החדר, שותק, וכשכולם היו מסתכלים עליו בציפייה שייתן את דעתו בנושא, הוא היה אומר שהוא רוצה לומר לכולנו שהוא מאומץ, והיה עולה לחדר שלו.
איך אפשר שלא לאהוב את הילד שלך, שאפילו במכתב האחרון שהוא משאיר לך הוא פותח במילים "בימים האחרונים אני מרגיש שהתכווץ לי הדיפתונג", ומסיים אותו במילים" בנימה אופטימית זו, אני ניגש לעשות את מה שהחלטתי לעשות. אני מקווה להספיק לעשות את זה מספיק מהר ולהיות באותה נגלה עם האפיפיור".
בשבע בבוקר קבעו את מותו. ההלויה כבר היתה בשלוש. אולי, יום אחד, אם השארת מספיק רמזים מאחוריך, אני אבין אותך ואבין למה עשית את זה. ובכל מקרה, את הבקשה שלך, מילאתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
