| 9/2003
כותרת זה הכי אחי
בהתחלה כתבתי, ונהנתי
והיה סבבה.
ואנשים הגיעו, וקראו, ונהנו, והגיבו והיה סבבה.
ואנשים נתנו ביקורות חיוביות והעריצו אותי, בחורות רדפו אחרי ברחובות תוך כדי תלישת שערות ונפנוף כל מיני איברים מוצנעים לעברי, ואני בכלליות נהנתי מכל רגע.
ואז, איכשהו, מה שהתחיל בעשרה - חמש עשרה אנשים נחמדים שקוראים את הבלוג שלי, הגעתי לקצת יותר היום. אין לי פרו, ככה שאני לא יודע מי מנוי ומי לא, וכמה מנויים יש לי ואיך קיבינימט בנאדם רושם "קקי" בגוגל ומגיע לבלוג שלי.
וככול שגדל מספר האנשים, גם הגיעו הביקורות השליליות יותר.
"היה פוטנציאל לפוסט עם ה_____, אבל לא פיתחת אותו מספיק"
"הפוסט האחרון שלך היה לא משהו"
"תשמע, אחי, אתה מתדרדר. עדיף שפוסטים גרועים כאלה פשוט לא תעלה לבלוג, ותשפר אותם, או שלא תעלה אותם בכלל"
ואני? אני לא אוהב תגובות? אוהב! בטח שאוהב! אם אני לא לוחץ שש פעמים בדקה על כפתור "שלח/קבל" באאוטלוק זה בגלל שהלכתי לנקות את הג'יפה בין האצבעות ברגליים. אני לא יכול בלי להגיב. דבר ראשון שאני עושה על הבוקר לפני שאני יוצא למכינה זה לבדוק את כמות התגובות שיש לי מהלילה, ולזכור לחזור הביתה ולענות לכווווולם (לפחות למי שיש לי מה לומר לו בחזרה).
אחד הדברים שהכי הערכתי עד היום זה ביקורת בונה מצד הקוראים. שלא רק יגידו שזה קקא, שיציעו דרכים לשפר את זה. ולהיפך גם נכון. אם אומרים לי שמשהו שכתבתי זה חומר טוב, מה טוב בו? מה בדיוק עשיתי נכון?
והיא אמרה לי שהבעיה הכי גדולה עם הסיפורים שלי זה שברגע שמכירים אותי, אז אני לא כזה מעניין, אז אולי כדאי לי להיות אנונימי, לסגור את הבלוג הזה ולפתוח בלוג חדש לגמרי, והפעם לא לספר על עצמי.
אז רציתי לכתוב ושכולם יאהבו. שלא יהיו ביקורות שליליות הפעם.
לסגור את הבלוג? לא פיתרון. בדיוק אחרי שני פוסטים יראו שזה אני.
אז ישבתי
וכתבתי פוסט באורך בינוני,
עם התחלה, אצמע, סוף מפתיע, מוסר השכל, קצת עצב, קצת שמחה, הרבה קקי, וכמובן את התיאורים שכולם אוהבים. כתבתי הכל, ניסחתי את עצמי בצורה הטובה ביותר, שום טעויות כתיב, ואפילו היתה לי תמונה של גמל בסוף הפוסט.
ובערך אז אחרי שסיימתי למכור את כל העקרונות שלי מחקתי את כל הגועל נפש הזה וכתבתי את הפוסט הזה.
מהיום, הדבר הראשון שמעניין אותי פה, זה לא מספר הצפיות.
זה לא הביקורות על הכתיבה שלי
אולי אני פה יזרוק כמה קוראים מהבלוג שלי, אבל אם לומר את האמת מהיום הקוראים בשבילי הם מקום שני.
דבר ראשון, אני כותב בשבילי. אני כותב כי אני נהנה לכתוב. אם הקוראים נהנים לקרוא, שיבושם להם.
אתם יכולים להגיב, אתם יכולם למחוק את המנוי, אתם יכולים לספר לכל החברים שלכם שזה בלוג נהדר, אני כבר לא כותב יותר בשביל לקבל תגובות, אבל אני אענה על חלק מהן.
אני כותב, כי זה עושה לי טוב. הקוראים והתגובות והצפיות, מעכשיו זה מקום שני.
אם יש לכם ביקורת בונה אני עדיין אשמח אותה, אבל רוב הסיכויים שאני אתעלם ממנה.
לא זועם ולא כועס, אבל עם סדר עדיפויות מחודש ומתוקן
סטימפי
נ.ב. מעכשיו אני כנראה לא אודיע יותר על הפסקות שאני אקח מהבלוג.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
