תחרות הבלוג הגרוע ביותר

יום אחד הוא התעורר עם כאב גרון. בהתחלה הוא קצת ניסה להדחיק את זה, אולי אם הוא לא יחשוב על זה זה יעבור...

בסוף היום הוא כבר לקח כדור, אבל בשקט. שאף אחד לא יחשוב שהוא אולי קצת חולה. זה לא בגלל שזה כאב יותר מידי, זה סתם היה כאב מעצבן, אבל הוא שר הרבה, אז הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה. ובטח שלא חולה בכאב גרון. אביב גפן יכול להרשות לעצמו לעלות עם מטר וחצי פלטינה תקועים לו בגב, אבל אף אחד לא יכול לשיר עם כאב גרון...

שלושה ימים אחרי זה הוא כבר לא היה יכול להסתיר את זה אפילו מההורים שלו. לא רק בגלל שהיה לו קשה לאכול, והכדורים לא עזרו, אלא גם בגלל שזה היה נראה כאילו צמח לו כדור פינג פונג מתחת לעור שעל הצוואר שלו. כשאימא שלו העירה אותו בוקר אחד וראתה מה גדל לו שמה היא נכנסה פאניקה, רצה בכל הבית, כמעט התעלפה מהיפר וינטלציה ושלחה אותו לרופאת משפחה.

רופאת המשפחה ראתה את זה וכמעט התעלפה גם היא. היא שלחה אותו מהר למיון. במיון כבר לא מתעלפים כל כך מהר. ואם לומר את האמת – חבל שכך. במיון, אם לא כרותות לך ארבע רגליים, קרועות לך שתי שליות, וחסרה לך שן בינה, אל תצפה שיתייחסו אליך כאל בנאדם. אם תעשה קולות של "כואב לי" אז המקסימום שיעשו זה יתנו לך פלאסיבו וישתיקו אותך.

אחרי שעתיים במיון כל מה שעשו לו זה הפנו אותו לרופאה המתאימה, וקבעו לו תור להמשך היום. גם הרופאה לא ממש התעלפה כשהיא ראתה את הבליטה המשונה בצוואר. בכלליות הרופאה לא היתה נראית כאילו יש משהו בעולם שמסוגל לגרום לה להתעלף. היא הייתה בערך באמצע שנות הארבעים שלה, עם שיער קצוץ וצבוע לאדום בוהק, לבשה ירוק ונעלה נעלי אולסטר ירוקות. והיא התגאתה באולסטאר שלה. היא טענה שהיא גם מגיעה איתם למפגשים בין לאומיים של רופאים. לטענתה היא גם הייתה הרופאה היחידה בעולם שמרפאה אנשים בזמן שהיא נועלת אולסטאר. אם הוא היה שואל אותה למה היא עושה את זה היא הייתה עונה "זה עבד עד עכשיו, אז למה לתקן את זה?". למזלו, הוא לא שאל, אז היא גם לא אמרה.

היא אמרה לו שזאת לימפומה, תוך כדי זה שהיא מחפשת את קופסת הסיגריות שלך מתחת לשולחן. לא שהיא הייתה צריכה סיגריה, היא פשוט הייתה צריכה לדעת שהיא שמה. ואז התחילו ההסברים שהיא כבר כל כך רגילה להסביר. שלימפומה זה סוג של סרטן, זה לא תורשתי, וזה משהו קטן. חודשיים, שלושה חודשים גג, והוא חוזר לעצמו. כמו חדש.

בפעם הראשונה שהוא נכנס לחדר טיפולים אני כבר הייתי בטיפול השלישי שלי, מחובר לשקית של אדריאמיצין. הוא עדיין עוד לא התחבר, אבל בגלל שכל החדר היה מלא בזקנים, אז הוא כנראה העדיף להתיישב לידי.

כשהוא גילה שלי ולו יש את אותה מחלה, ואני עובר את אותו טיפול בדיוק שהוא עומד לעבור בעוד דקות ספורות, הוקל לו. הוא שאל איך זה, ומה מרגישים, ואיך התופעות לוואי.

אמרתי לו את האמת – תחכה עוד עשר דקות, תדע על בשרך.

בסוף היום הסתבר שהוא הגיב לטיפולים יותר טוב ממני. כל היום הוא שוחח איתי ודיבר על זה שפעם הוא היה בצעירי תל אביב ושאח שלו (או בן דוד? הייתי מסטול אז. מי זוכר?) עכשיו לומד בברקלי בניו יורק ושמאז הצבא הוא כותב מוזיקות למחזות זמר. ובסוף היום, רק כשהטיפול נגמר והוא רצה לקום פתאום הוא הבין כמה הטיפול החליש אותו,  אז הוא נעצר שניה, והלך הביתה, אבל קצת יותר לאט ממה שאולי היה רוצה.

כשהוא בא לעשות את הטיפול השני שלו הוא כבר דיבר פחות, ונראה היה שהוא רוצה להקשיב יותר. הוא התיישב לידי ושאל שאלות. הפעם הוא גם הציג את עצמו, אמר שקוראים לו אוהד, ושדוד שלו עוזי אולי יבוא לבקר אותו היום אם יהיה לו זמן, והוא גם שאל עלי ונראה לי שהוא אפילו היה מקשיב לי אם לא הייתי עסוק בלהקיא את הנשמה שלי לשקית נייר שנראה היה שנהיית קטנה יותר ויותר מרגע לרגע.

כשסיימתי להקיא סיפרתי לו קצת על עצמי. באמצע השיחה באמת דוד שלו הגיע וכל מי שהיה בחדר פתאום חייך לרגע. אפילו הזקנים.

ובסוף היום הוא אפילו הקיא פעם אחת. הוא אמר שזאת הפעם הראשונה שלו. הוא האשים אותי כמובן בזה שהקאתי מול הפנים שלו וגרמתי לו לבחילה, אבל אני יודע שהקיא הזה בא מתוכו. לא ממני.

לי היתה תקופה של חצי שנה טיפולים, ואחרי זה השטלת מח עצם והקרנות, ואוהד לעומת זאת סיים את הטיפולים שלו הרבה לפני. בטיפול האחרון שלו הוא היה ממש שמח, ובבדיקות שעשו לו שבועיים אחרי זה הוא ניגש אלי ואמר שהוא ממש נהנה להעביר איתי את החודשיים האלו, ואפילו נתן לי את המספר פלאפון שלו. שנישאר בקשר. אולי יום אחד הוא יחזור להופיע, אז הוא יכניס אותי לאיזו הופעה. אבל הוא אמר שבעתיד הקרוב הוא לא יוכל לשיר, אז הוא כנראה יתמקד בלרשום שירים לאנשים אחרים.

את הטלפון כמובן שלא שמרתי. מי זוכר בכלל איפה שמתי אותו? את הפנים אבל אני זוכרת יופי. במיוחד זכורה לי התמונה שלו מקיא בחינניות אין קיץ לשקית נייר. כשחיפשתי אותו ברשת מצאתי עליו כל מיני כתבות. בחלק מהמקומות מוזכר שעבר עליו משהו מאז תקופת הצבא, אבל למה הוא לא אומר מה, רק אלוהים יודע.

בדרך הביתה שמעתי אותו ברדיו. העלייה הגדולה אמרו. עלייה של עשר מקומות, אומן רגיש שכותב שירים לאין ספור אומנים. לא יכולתי שלא לחשוב, איפה אני היום ואיפה אוהב.

אוהד היום עושה מיליונים, ואני עושה מנדווצ'קס.

כיביתי את הרדיו מיד כשהסתיים השיר שלו, ונכנסתי לחנות להשכרת סרטים בווידאו. שמעתי שיש סרט על מישהו שעושה ניתוח בשביל לשכוח את החברה שלו, אז לקחתי.זה כנראה מה שאני הולך לעשות עכשיו. מנדווצ'קס, ולשכוח. ולווא דווקא בסדר הזה.

 אה כן... וגם לראות את הסרט...יש לי אותו עד מחר בחצות.

סטימפי

{יש לציין, למי שלא ברור לו עד כאן, שחלק מהסיפור הזה בדיוני (לא בא לי להתעסק עם תביעות משפטיות לעת זיקנה. זה עושה צרבת)}