פעם, כשהייתי קטן, הייתי ילד יחיד. ההורים שלי אהבו אותי. או לפחות ככה חשבתי. בשלב מסויים הם כנראה הרגישו שהם מיצו אותי, אבל אני לא הייתי החברה שלהם. כשהם הרגישו שהם מיצו אותי הם לא יכלו להיפרד ממני ולמצוא לעצמם ילד אחר.
אז במקום זה הם הביאו עוד ילדה לעולם. מסתבר שזאת הייתה אחותי. כשאחותי נולדה אני הייתי בן ארבע. לא ממש הבנתי מה קורה סביבי, ורק ידעתי שאני לא מקבל את התשומת לב שפעם הייתי מקבל.
בשלב מסוים פשוט התחילה לכאוב לי הבטן כל לילה. אני לא זוכר את הכאבים, אבל ההורים שלי זוכרים. כל לילה הייתי מתחיל לבכות נורא נורא חזק שכואבת לי הבטן. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות. בסוף באחד הלילות שממש ממש בכיתי וצעקתי הם כבר ממש נכנסו להיסטריה ולקחו אותי מהר לבית חולים.
כשהגעתי לבית חולים אף אחד לא רצה אפילו להתעסק איתי. הם ישר שלחו אותי לאחות ואמרו שאם כואבת לי הבטן כל כך חזק, אז חייבים לעשות לי חוקן. ואני - ילד בן ארבע, לא יודע מה עושים לי. כל מה שאני יודע זה שאבא שלי מבקש ממני לשכב על הבטן ולהוריד מכנסיים.
וכשהאחות ניסתה להחדיר לי את החוקן לטוסיק עשיתי מה שכל ילד בן ארבע היה עושה - התנגדתי. וכל מה שאבא והאחות אמרו ועשו לא עזר. אני כיווצתי את הטוסיק שלי הכי חזק שבעולם. הם פשוט לא הצליחו להחדיר לי את החוקן בשום צורה.
בשלב מסוים תוך כדי המאבק כנראה הפלצתי לאחות ההיא על הפנים. בשלב הזה היא הבינה שאין מנוס - והיא חייבת להזריק לי זריקת הרדמה לרקטום. לפחות שהוא יהיה רפוי מספיק שהיא תוכל להחדיר את החוקן. היא כנראה לא הייתה מנוסה מספיק בילדים קטנים. את המחט הראשונה היא ניסתה להחדיר לטוסיק - ובגלל שנאבקתי איתה היא שברה לי אותה בתוך הלחי השמאלית של הטוסיק (עד היום יש לי שמה פס צלקת). היו צריכים להוציא את השבר של המחט מתוך הטוסיק שלי עם פינצטה.
עם המחט השנייה היא כבר יותר נזהרה. אבל היא כל כך התלהבה כשהיא הצליחה להחדיר לי אותה לרקטום, שהיא קצת לחצה יותר מידי חזק והיא יצאה החוצה בצד השני - קרי - בתוך המעיים שלי. גם זו דרך לעשות פירסינג. ספטום לרקטום כפי שנאמר.
בפעם השלישית הלך לה. ואז היא נתנה לחומר להיספג כמה דקות, וכשהתעייפתי מהמאבק, היא לקחה איזה משהו שנראה כמו אגס אדום וגדול, ודחפה אותו פנימה.
לשכנים שלנו היה כלב פינצ'ר ננסי. הוא תמיד רעד. כל הזמן רעד. לא שהיה לו קר, אבל הוא תמיד רעד. יום אחד הבעלים שלו הפחיד אותו. קפץ אליו מאחורי איזה עמוד ועשה לו בו. הכלב המסכן נבהל כל כך שהעיניים שלו יצאו מהמקום. וזאת לא מטאפורה. העיניים שלו באמת יצאו מהמקום ונשארו תלויות ככה, על הגידים שלהן. זה היה בתחילת שנות השמונים, ולא ממש ידעו מה לעשות עם כלב שהעיניים שלו משתלשלות ככה מהארובות שלהן, אז הבעלים העדיפו להרדים אותו.
פחות או יותר ככה היו נראות גם העיניים שלי אם האחות הרחמנייה הזאת הייתה דוחפת לי את האגס הזה עוד מילימטר אחד לתוך הגוף. לא האמנתי כמה חלל ריק יש בתוך הטוסיק שלי.
ואז הרגשתי נוזל קר ממלא אותי מבפנים. כשהיא הוציאה את האגס החוצה היא אמרה לי לעשות הכי הרבה שריר בטוסיק, ולא לתת לנוזל לצאת החוצה. אני כבר ילד בן ארבע. אני כבר ילד גדול. לא בורח לי קקי. אבא יכול לומר לה בעצמו. כבר לא בורח לי קקי.
יצאנו החוצה ללובי של הבית חולים וחיכינו. האחיות היו בטוחות שאני תוך שתי דקות ארוץ לשירותים. ארבעים דקות הייתי עם זה בפנים. אבל כשכבר כן הלכתי לשירותים זה היה שווה את זה. אני חושב שהורדתי חמש קילו באסלה ההיא (ובאותה תקופה, בשביל להוריד במשקל כל מה שהייתי צריך לעשות זה להתקלח).
בסופו של דבר כשהם הסתכלו במה שהוצאתי - לא היה שום דבר מיוחד. קצת קקי, והרבה נוזל שהיה נראה כמו שוקו. הרופאים הבינו שלא הייתה לי שום בעיה בבטן. הם קראו לאבא שלי, ועשו אחד ועוד אחד, והבינו שכאבי הבטן שלי הם פסיכוסומטיים. אני רק רוצה תשומת לב. אז הם אמרו לאבא שלי שאם גם מחר אני מקבל כאב בטן, שהוא פשוט יזכיר לי את מעללי מהיום, ויאמר לי שהוא יביא לי את האחות שעושה פירסינג, וכנראה שבשלב הזה אני אירגע.
וכמובן, יום אחרי זה שוב כאבה לי הבטן. וכשאבא שלי איים עלי שהוא יצטרך לקחת אותי שוב לבית חולים לעשות חוקן, כנראה שאמרתי לו שלא מאיימים על זונה עם זיין, כי מסתבר שהוא לקח אותי גם פעם שנייה.
רק שהפעם כבר לא נאבקתי כל כך הרבה. הפעם השרירים היו רפויים לגמרי. הפעם פשוט ביקשתי מהאחות שתהיה עדינה איתי, עצמתי את העיניים.... וחייכתי.
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
