תחרות הבלוג הגרוע ביותר

היא הייתה כבר יחסית מבוגרת לקטעים האלה. זה לא מתאים לבחורה בגילה. אבל היא חזרה על זה כל כך הרבה פעמים, שאני לא ידעתי כבר מה לעשות.

היא אמרה לי שהיא אף פעם לא קיבלה מחזור, ושזה מוזר מאד שבחורה בגיל כמו שלה לא קיבלה מחזור עדיין.

ומה שיותר גרוע, זה שהיא סקרנית לדעת איך זה ואיך זה נראה ואיך זה מריח.

והיא החליטה שהיא רוצה שאני אספק את הסקרנות הזאת שלה. היא רוצה שאני אארגן לה פד משומש שהיא תראה איך זה נראה ושהיא תריח ותדע על מה מדובר.

אבל מאיפה אני משיג כזה דבר? מאיפה אני אמור למצוא לה פתאום עכשיו פד משומש?

אז היא אמרה שגם טמפון משומש יהיה טוב. ושאני לא אעיז לדבר איתה שוב לפני שאני מביא לה משהו ספוג בדם. כי זה מה שהיא רוצה. דם.

הנהגת לא ראתה אותי עד שזה היה מאוחר מידי.

אני מתאר לעצמי שמנקודת המבט שלה, כשהיא כבר שמה לב למשהו, זה היה למספר ארבעים ושתיים. מידת הנעליים שלי שהתנוססה לה על השמשה הקדמית.

כשהמכונית התקרבה אלי מספיק אני פשוט קפצתי לה על האוטו. רגל אחת על המכסה מנוע, רגל שנייה על הזכוכית.

"שלום"

"אני.... א.... אני...."

"את דרסת אותי...."

"אני מצטערת! יו! אני בשוק! אני לא מאמינה שדרסתי מישהו! אני כל כך מצטערת... אתה בסדר? נפצעת? את בסדר? אני כל כך מצטערת"

בשלב הזה שמתי לב כמה שהבחורה נהייתה חיוורת. הבנתי שהיא נכנסה להלם מינורי מעצם העובדה שהיא לא שמה לב לזה שבעצם קפצתי לה על האוטו, ועמדה בפני הדילמה: להרגיע את הבחורה, לומר לה שלא קרה שום דבר, או לחילופין, לצעוק עליה כמו ישראלי טוב, מי האידיוט שנתן לה פינצטה ורישיון לאוטו ולסידור גבות, ושצריך להוריד אותה מהכביש לאלתר. בסופו של דבר החלטתי שאני אדם יצירתי בצורה כפייתית. אף פעם לא בוחר בדרך הקונבנציונאלית.

הפינגווין הזכר לא אהב אף פעם את הבשמים שהנקבה שמה. הוא תתרן, הוא לא מריח כלום, והבשמים האלה לא טובים לכלום חוץ מלרוקן לו את הארנק כל פעם שהוא עובר בדיוטי פרי. אז הוא החליט לעשות מעשה נועז. הוא ידע שגם ככה הבשמים שלה בצבע צהוב, ופינגווינים, מה לעשות, תתרנים עד העצם...גם הנקבה לא מריחה כלום.  אז הוא החליט למהול לה את הבושם בשתן.

אחרי שהפכתי את כל העולמות, הרסתי את כל הקשרים שיש לי עם כל הידידות שעוד איכשהו דיברו איתי (לפתוח שיחה בשורות "היי, את במחזור במקרה? לא? טוב... אולי במקרה את שמרת את הפד שלך מהמחזור שעבר? לא... לא פד חדש. פד משומש.... בערך בשלב הזה לא הייתי שומע מהבחורה יותר בחיים) אז החלטתי שאם אני רוצה שמשהו יעשה כמו שצריך, אני צריך לעשות את זה בעצמי. הלכתי לבית מרקחת וקניתי חבילת טמפונים עם מוליך מבד שמיר, ותיארתי לעצמי שהשד לא יכול להיות כזה גרוע... ואני, מה אני לא אעשה בשבילה?

אחרי חצי יום, הבנתי כמה הפרסומות המגרות האלה באמת נכונות. בכלל שחכתי שזה שמה! עד כדי כך שבשלב מסויים אפילו ניסיתי לדחוף לבפנים טמפון שני כי שחכתי שעוד לא הוצאתי את הראשון. אז כן. זה עד כדי כך נוח כשזה בפנים. להוציא את זה אחרי יומיים שזה בפנים לעומת זאת, זה עסק שטומן בחובו קריעה של לא מעט רקמות רקטליות.

כשהוצאתי את היצירה הזאת אחרי יומיים מהגוף הענוג שלי הופתעתי עד כמה הדבר הזה גדל בפנים! ועוד עם ציורים של פרחים! איך כל הדבר הזה היה בתוכי? אבל המשימה הושלמה בהצלחה. היה על הבד הסופג את כל שלל צבעי הקשת. מאדום דם (יומיים החרא הזה בתוכי) ועד לחום (ושוב, יומיים החרא הזה בפנים...).

משום מה היא לא הייתה מרוצה.

אז החלטתי לקחת לנהגת את המפתחות של האוטו. כל הדרך שאני יורד לה מהמכסה של המנוע עשיתי את עצמי כאילו אני צולע קצת והיא הייתה כל כך בשוק מעצם העובדה שאני בכלל נושם שהיא אפילו לא התנגדה כשהכנסתי את היד שלי לתא הנהג ולקחתי לה את המפתחות של הרכב.

אמרתי לה שאני מצטער, שאני שוטר סמוי, ושאנחנו עכשיו ניסע לתחנת משטרה ושמה ישללו לה את הרישיון לחודשיים ואחרי זה יהיה לה משפט.  בשלב הזה בערך הבחורה קיבלה התקף אפילציה והתחננה שאני לא אעשה את זה. היא אמרה שהיא מוכנה לעשות הכול רק שאני לא אשלול לה את הרישיון. במצב אחר אולי אפילו הייתי שוקל את האפשרות, אבל היום מסיבות כאלו ואחרות השתלשל חוט מהרקטום שלי, והעדפתי שהיא לא תהיה נוכחת לעובדה המשפילה משהו הזאת. אז אמרתי לה שאני מחזיר לה את המפתחות אם היא תבטיח שזה לא יקרה שוב.

היא איכשהו הסתדרה עם זה, חטפה לי את המפתחות מהיד וטסה משמה כל עוד נפשה בה.

סטימפי