בסוף היא קלטה אותו משתין לה לתוך הבשמים. והיא התנקמה בו. היא ניקתה את האקווריום של הדגים עם המברשת שיניים שלו כשהו לא היה באיגלו. וכשהוא חזר הביתה מהעבודה הוא שוב ניסה לשכב איתה. והיא סתם נראתה כמו מומיה. שכבה ככה על הגב, עם המקור שלה חצי שמוט, וסתם בהתה בתקרה. כאילו היא רק מחכה שכל זה ייגמר שהיא תוכל ללכת לשטוף כלים. שוכבת שמה ומסתכלת על התקרה של האיגלו.
ובאוטובוס למשרד הרישוי לא יכולתי יותר. נרדמתי. החום, הטמפונים, העובדה שדרסו אותי והפינגווינים שמזדיינים אצלי בראש עייפו אותי ואני פשוט נפלתי חלל בקו מאה שבעים ושלוש. וחלמתי. חלמתי שאני מחליף סדינים ושהציפה לא מסתדרת לי. ואני נכנס לתוך הציפה בשביל לסדר אותה מבפנים, אבל בסוף כשאני מסיים לסדר את הציפה, אני לא מוצא את הפתח החוצה. ואני הולך לאיבוד בציפה, וצועק הצילו, ואף אחד לא יודע איך להציל אותי, כי מה לעשות שאני הבנאדם הראשון שמספיק דפוק בשביל ללכת לאיבוד בציפה.
התעוררתי לשנייה, כי לא היה הכי נוח לי לרגע בטוסיק, ואז חזרתי לישון. וחלמתי שאת איננה, ואני לא זוכר מה עשיתי, אבל הייתי נורא עצוב בגלל זה ואיימתי על ממשלות העולם שאם הם לא יתקנו את החלום הזה תיכף ומייד, ויחזירו אותך לתוכו, או שלפחות יוסיפו לחלום הזה כמה פינגווינים, אני אהיה קרפיון, ומצידי כל העולם יכול להיות חמוץ. מסתבר שגם לשאר העולם את היית חשובה, וכל האלג'ירים החליטו להתגייר ולעלות לארץ כתגובת מחאה.
כשהגעתי למשרד הרישוי שמתי לב שהייתי כל הדרך באוטובוס בצד של השמש. וזאת בעיה די גדולה כי בגלל ההשטלת מח עצם, אני משתזף (וגם נשרף) ממש בקלות. אבל הפעם... הפעם לא השתזפתי. הפעם פשוט נראיתי אדום. ובגלל ששאר הגוף שלי נורא לבן, כשהורדתי בבית את החולצה והסתכלתי במראה הבנתי שאני פשוט נראה כמו ארטיק טוטי פרוטי שנמס קצת. אחרי שעברו כמה ימים והתחלתי להתקלף נראיתי כמו טוטי פרוטי עם קשקשים.
מצאתי את המורה לנהיגה שלי לא עושה כלום, כהרגלו. ככה זה להיות מורה לנהיגה של אופנועים. חוץ מזה שהעבודה היא בחוץ בחום ובגשם, זאת העבודה הכי זנותית שבעולם. לא עושים כלום בשביל מאה וחמש שקל לשעה פר תלמיד (בכל רגע נתון יש לפחות שלושה תלמידים. זה ים של כסף). ביקשתי ממנו את הטופס של הטסט שלי.
בוא נראה מה היה לנו בטסט:
השמיניות שלי לא היו כמו שצריך
בפס שיווי משקל נתתי תיקונים גדולים מידי עם ההגה
בפרסה לצד שמאל לא נסעתי טוב
בטסט בחוץ לא האטתי על פסי האטה (הבליטות האלה הן רמפות מצוינות לאופנועים)
לא נתתי זכות קדימה להולך רגל שרצה לעבור מעבר חציה
ובכיכר הדמעות (של חולון) חתכתי שלושה כלי רכב ביציאה מהכיכר.
את כל זה אני שמתי לב בעצמי שעשיתי
ומה הטסטר רשם לי בטופס? שנכשלתי רק בגלל דבר אחד:
אי ציות לרמזור (משמע, מסתבר שעברתי באדום. לא היה ולא נברא אני אומר!)
הפינגווינית הפולניה מתקנת עכשיו את הגג של האיגלו שנהרס על ידי כנופיית חרדים אלג'ירים קיצוניים שנתגיירו לאחרונה. הם טענו שפינגווין זו בהמה שאינה מפרישה קשקשים, ולכן חייבים למגר אותה. לבסוף נהדפו האלג'ירים מכיוון שהפינגווין הזכר השתין עליהם בקשת פיפי קפוא (שהתקשה באוויר ופילח את בשרם) וגם בזכות שהוא עשה שימוש לא קונבנציונאלי בשימורי מלפפון חמוץ כבוש במלח.
יום יבוא ומישהו ימציא את מה שאני צריך. כבר רשמו על זה סיפור, אבל אני באמת צריך את זה. תרופה נגד להרגיש לבד. אני אשתה גלונים של החומר רק שיבוא כבר הפושטק שימציא את זה. אני אזליף את זה לאוזניים, אזריק את זה לוורידים, ארסס את זה על הפירות שלי, ומה לא. העיקר שאני לא ארגיש לבד כמו בזמן האחרון.
בסופו של דבר היא הביקשה ממני שאני ארד לה. מסתבר שגם לבנות יש הורמונים וגם הן יכולות להיות חרמניות מידי פעם, ובלילה, באיזה פינה חשוכה במיוחד בעיר החנתי את האוטו וניסיתי לתפעל שמה את הוואגינה שלה בעזרת הלשון שלי.
היה לזה טעם של.... אפרסקים.
ויותר מעניין זה שגם היה לזה מרקם של אפרסקים (של הקליפה של אפרסק בכל אופן)
ובסופו של דבר היא אפילו גמרה (או שהיא זייפה) ואמרה לי תודה רבה ואם אני יכול עכשיו לקום ולהסיע אותה הביתה, ולהשתדל שלא לנשק אותה עכשיו כי כל הברטולין הזה שעל הפנים שלי מגעיל אותה במיוחד.
והיה חשוך באוטו, כל הדרך אליה הביתה. היא ירדה, אמרה שלום וסגרה את הדלת, ואני נסעתי הביתה. בחושך של האוטו.
וכשהגעתי הביתה ההורים שלי שאלו אותי למה יש לי דם על כל הפנים כאילו כרגע טרפתי חתול קטן.
גם כן מצאה לעצמה זמן מתי לקבל את המחזור הראשון שלה...
"בז'" חושבת הפינגווינית. "כל כך הרבה זמן ביום אני בוהה בתקרה הזאת של האיגלו בזמן שהוא מעצבן לי את הדגדגן, אני חושבת שאחרי כל הזמן הזה הדבר היחידי שאני יודעת זה שאני רוצה לצבוע את התקרה של האיגלו בבז'".
סטימפי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
