הכי טוב-
לשכב באמבטיה במשך שעה וחצי, להירגע, לנוח עם הקצף והבועות, עד שהעור שלך מתקמט ואתה נראה כמו שזיף. ואז אחרי שעה וחצי לגלות שבכלל אין לך אמבטיה ויש לך דוש.
הכי רע-
להחנות את האוטו שלך בחניון שיש בו את החניות המתרוממות האוטומתיות האלו בתל אביב, לחזור, ולראות שהאוטו שלך נתקע בתקרה של החניון, כל הגג מעוך וכל השימשה מנופצת.
כשאתה בא בטענות לבעלים של החניון ואומר לו שיש בעיה אז הוא לא מאמין לך, לוקח אוטו של מישהו אחר אבל עם דגם זהה, מעלה אותו על המנוף רק בשביל להוכיח לך את הנקודה שהמנוף בטוח לחלוטין, שובר את הגג ואת השימשה של האוטו הנוסף, לא מוצא לנכון לספק לך פיצוי הולם בסוף כל הסקנדל הזה, והדייט שלך של אותו הערב חושבת שאתה חתיכת בנאדם מוזר שקורים לו דברים מוזרים.
הכי כיף-
שהגוף שלי יודע לתזמן את ההפרשות שלו בצורה מדוייקת לפי המהירות שבה אני נוסע והמרחק שלי מהבית.
הוא תמיד מתזמן את זה ככה שאני ארגיש שאני יכול להתאפק עד שאני נכנס לגינה החיצונית. ושמה בכל פעם מחדש הוא מפליא אותי ואומר נואש.
אמנם זה כיף גדול להרגיש את השיחרור הזה, וההרגשה של ריקון מעיים בחיק הגינה שלנו, אבל אחר כך אני צריך לצאת החוצה עם צינור ולשטוף את זה לרחוב, ולהתמודד עם המבטים של השכנים...
הכי טעים-
מצה מצופה בשוקולד. רק חבל שאחרי אלפיים שנות גלות עוד לא מצאנו שיטה נורמאלית לאכול את המצות המצופות האלו בלי:
א) להשמין. איכשהו אני אוכל מצה ששוקלת מאה גרם ומשמין קילו וחצי. חוק שימור המאסה לא תקף לגבי מצות
ב) לטנף את עצמי. אין איזו שיטה לאכול את זה ולהישאר נקי? תמיד השוקולד נמס לי באצבעות, ואני מתוך הרגל מנגב את זה על המכנס.
הכי מגעיל-
אני לא בנאדם שחושב על דברים מגעילים. זה מגעיל אותי.
אולי הפרסומת ההיא של הסיגריות, שהיתה פעם, כשהייתי ילד.
הסיגריות שהופכות לתולעים עשו טראומה לכל הילדים שנולדו בתחילת שנות השמונים.
אנחנו מצולקים נפשית - אבל לפחות אנחנו לא מעשנים.
הכי יפה-
טבעי.
הכי לא יפה: בניה.
עוד יותר לא יפה: בניה ענקית, עם פרנץ', ונצנים, ואבנים שמודבקות לזה. נראה אותה מחטטת באף עם כל היציקה הזאת על האצבעות. והקטע הכי טוב זה שהיא בטוחה שזה מהמם.
הכי מצחיק-
לראות אחת כזאת בדיוק אחרי הדבקה שעדיין לא קלטה את המגבלות החדשות שלה ובאמת ניסתה לחטט באף תוך כדי שהיא עומדת ברמזור.
הדבר הבא אחרי זה - לראות אחת כזאת שמנסה להקליד
אחרי זה: שתנסה גם להוציא קוץ
אחרון ודי: שטיפול מכל המדרגות.
הכי מוזר-
שהצלחתי אתמול להבין לאן השערות בכתפיים שלי אמורות להיות מסורקות.
תמיד חשבתי שזה לכיוון החוצה (מהראש מהלאה). אבל זה לא היה זה.
אחר כך ניסיתי לאחור, וזה עשה לי טלטלים ודיבלולים. סירוק לפנים עשה אפקט די דומה. ורק אתמול, אחרי שנים של ניסויים, הבנתי שצריך לסרק אותן *פנימה*! לכיוון הצוואר.
ועכשיו נעבור לשערות בטוסיק.
הכי כואב-
אבנים בכליות.
עברתי המון בחיים - אבל הדבר הזה זה כאב שלא ברא אלוהים.
אחרי ששאלתי את הרופא מה הגודל של האבן שיש לי הוא אמר שזה אבן ענקית בגודל שלוש עד חמש מילימטר.
התחלתי לצעוק עליו שזה לא הגיוני - אני מפליץ דברים יותר גדולים מחמש מילימטר - הדבר הזה שוקל טונה ומרגיש כאילו מתרוצץ לי בבטן אוגר היפראקטיבי עם קרניים.
הכי בלוג-
ללכת ברחוב עם חולצה שרשום עליה שתגובה לא עולה כסף, ומתחת לזה הכתובת של הבלוג שלי.
הכי שם-
שם!
אני תמיד רציתי להיות שם!
אבל... תמיד כשהגעתי
ושאלתי אנשים אם אני שם
אז הם אמרו לי שלא!
שאני כאן!
ושאם אני רוצה להיות שם
אני צריך ללכת, ומיד!
וזה נורא מתסכל!
אני רוצה להיות שם!
אבל לא ילד, אתה כאן!
סטימפי
נ.ב. משום מה הפרח הקטן בפינה השמאלית העליונה כל הזמן אדום. וזה מוזר, כי אני דווקא כמעט כל הזמן מחובר. ולא משנה אם אני מחובר או לא הוא עדיין אדום.
אז אם מישהו נורא מחכה לשלוח לי הודעה לאי סי קיו ומעביר ימים כלילות בציפיה שאני אתחבר והפרח יהיה ירוק - שייקח כדורים או משהו....פסיכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
