תחרות הבלוג הגרוע ביותר

"וכשאני לא רוצה?"

"אתה עדיין מכוער"

סטימפי

מזה צחקתי כמעט דקה.

זה הצחיק אותי כממעט חמש דקות.

וזה הצחיק אותי חצי שעה, וכמעט אין לי מושג למה.

שורה תחתונה - כמעט שלושים ושש דקות של צחוק ליום אחד. אני חייב להפסיק עם זה.

סטימפי

פעם לא היה לי אומץ להתחיל עם בחורה. היום המצב טיפה שונה (דגש על המילה טיפה). זה לא שפתאום נהייתי אמיץ יותר, או שנעשיתי נואש יותר, פשוט הבנתי שבנות הם כמו בנים, רק שלרוב הבנות אין את הביציות להתחיל עם בן. מה שהופך אותן לנואשות יותר.

או לפחות את רובן.

באותה תקופה לא ידעתי את זה. חשבתי שבנות נועדו לתסכל את המין הגברי בכלל, ואותי בפרט.  פעם בשבועיים הייתי נכנס לעשות טיפול של שש שעות, עובר גהינום, ואז חוזר הביתה לשבועיים של התאוששות. פעם בחודשיים הייתי עושה בדיקות, לראות מה קורה שמה בפנים.

בכל פעם שהייתי עושה את הבדיקות האלו הייתי מסתכל בצילומים שלי ומנסה לדמיין את החיים שלי אם היו לי כתמים במקום אחר של התמונה. הכתמים שלי היו בחזה ובאגן. מה היה קורה אם הכתמים שלי היו נגיד בלב? או בבוהן? איך היו נראים החיים שלי אם היה לי כתם ענקי וארוך במפשעה? הייתי רוצה להוציא כזה דבר מהחיים שלי?

היו מתיישבים לידי אנשים. אנשים עם בעיות אפילו. אבל כשיש לך כתמים כל כך גדולים כמו שלי היו, איכשהו תמיד הייתי בטוח שהבעיות שלי הן הכי נוראות בעולם. כשהיה נמאס לי לדמיין את עצמי עם כתמים במקומות אחרים, ניסיתי לדמיין את הכתמים שיש לאנשים אחרים בצילומים שלהם. הנה לזה שממולי ישר רואים שיש לו כתם בריאות. הבנאדם לועס מסטיקים כאילו אין מחר, ויש לו קול מש צרוד. הוא כנראה עישן עד לא מזמן. עד שהסיגריות גמרו אותו. והנה זאת שלידי, רואים שיש לה כתם בשחלות. הי עצובה כזאת... ולא הכי מחוברת לעולם.

ואז הצילום שלה נפל על הרצפה וראיתי שיש לה כתם ענקי.... בראש.

ופתאום הכתם שלי נראה כבר הרבה פחות נורא. לפחות בעיני.

כשנכנסתי לרופאה היא אמרה לי שהכתמים שלי לא מרגישים טוב, ושאני צריך לעבור משהו קצת יותר רציני ממה שעברתי עד עכשיו. היא אמרה שזה הולך להיות משהו מאד רציני, ומה שעוזר לרוב הפציינטים שלה זה לחשוב על דברים שהם היו רוצים לעשות כשהם יבריאו.

עוד לפני שהגעתי הביתה ידעתי בדיוק על מה אני אפנטז בטיפולים. אני אחלום על הדבר שכל בנאדם שהחיים שלו מתחרבנים יחשוב עליו – לעזוב את הארץ! ויפה שעה אחת קודם! ורק בשביל לעשות לעצמי רע על הנשמה ושיהיה לי במי לקנא נכנסתי לרשת וחיפשתי אנשים שגרים בחו"ל אבל מדברים עברית. ישראלים שהיה להם את האומץ והאמצעים לעוף מפה. ואם אפשר למקום קצת יותר קריר, אז זה נהדר.

-         שלום. אני מצטער שאני מציק לך, אבל זה מעניין אותי מאד לדעת, איך המזג אוויר בלונדון? הוא באמת כל כך נוראי כמו שאומרים?

-         האמת היא שכן ולא. הוא אפור כזה, אבל אני תמיד מתרגלת אליו מהר. אז זה לא כזה נורא

-         אוקי... ומה לגבי אנטישמיות? באמת יש שמה אנטישמיות? או שאת לא מרגישה שזה בא לידי ביוטי? אנשים שמה יודעים שאת יהודיה?

-         בעיקרון לפעמים, יש לי קצת מבטא, ולפעמים אני נתקעת באיזו מילה, אז רואים שאני לא אנגליה. אבל להשיק מזה שאני יהודיה... לא נראה לי שזה קרה. ולגבי אנטישמיות, לא הייתי באנגליה מספיק זמן בשביל לראות כזה דבר קורה.

-         כבר כמה זמן את גרה באנגליה?

-         אמממ...... תראה.... זה שרשום שאני גרה באנגליה.... זה לא באמת אומר שאני גרה באנגליה.... זה אומר שאני מאד רוצה! זה אומר שאני נוסעת לשם הרבה לטייל.... אבל אני מצטערת לאכזב אותך... אני לא גרה באנגליה.

-         את לא?

-         אני לא. אבל אם זה מנחם אותך, אני נוסעת לשמה עוד שלושה שבועות לטיול של חודש...

יום אחד הוא התעורר עם כאב גרון. בהתחלה הוא קצת ניסה להדחיק את זה, אולי אם הוא לא יחשוב על זה זה יעבור...

בסוף היום הוא כבר לקח כדור, אבל בשקט. שאף אחד לא יחשוב שהוא אולי קצת חולה. זה לא בגלל שזה כאב יותר מידי, זה סתם היה כאב מעצבן, אבל הוא שר הרבה, אז הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה. ובטח שלא חולה בכאב גרון. אביב גפן יכול להרשות לעצמו לעלות עם מטר וחצי פלטינה תקועים לו בגב, אבל אף אחד לא יכול לשיר עם כאב גרון...

שלושה ימים אחרי זה הוא כבר לא היה יכול להסתיר את זה אפילו מההורים שלו. לא רק בגלל שהיה לו קשה לאכול, והכדורים לא עזרו, אלא גם בגלל שזה היה נראה כאילו צמח לו כדור פינג פונג מתחת לעור שעל הצוואר שלו. כשאימא שלו העירה אותו בוקר אחד וראתה מה גדל לו שמה היא נכנסה פאניקה, רצה בכל הבית, כמעט התעלפה מהיפר וינטלציה ושלחה אותו לרופאת משפחה.

רופאת המשפחה ראתה את זה וכמעט התעלפה גם היא. היא שלחה אותו מהר למיון. במיון כבר לא מתעלפים כל כך מהר. ואם לומר את האמת – חבל שכך. במיון, אם לא כרותות לך ארבע רגליים, קרועות לך שתי שליות, וחסרה לך שן בינה, אל תצפה שיתייחסו אליך כאל בנאדם. אם תעשה קולות של "כואב לי" אז המקסימום שיעשו זה יתנו לך פלאסיבו וישתיקו אותך.

אחרי שעתיים במיון כל מה שעשו לו זה הפנו אותו לרופאה המתאימה, וקבעו לו תור להמשך היום. גם הרופאה לא ממש התעלפה כשהיא ראתה את הבליטה המשונה בצוואר. בכלליות הרופאה לא היתה נראית כאילו יש משהו בעולם שמסוגל לגרום לה להתעלף. היא הייתה בערך באמצע שנות הארבעים שלה, עם שיער קצוץ וצבוע לאדום בוהק, לבשה ירוק ונעלה נעלי אולסטר ירוקות. והיא התגאתה באולסטאר שלה. היא טענה שהיא גם מגיעה איתם למפגשים בין לאומיים של רופאים. לטענתה היא גם הייתה הרופאה היחידה בעולם שמרפאה אנשים בזמן שהיא נועלת אולסטאר. אם הוא היה שואל אותה למה היא עושה את זה היא הייתה עונה "זה עבד עד עכשיו, אז למה לתקן את זה?". למזלו, הוא לא שאל, אז היא גם לא אמרה.

היא אמרה לו שזאת לימפומה, תוך כדי זה שהיא מחפשת את קופסת הסיגריות שלך מתחת לשולחן. לא שהיא הייתה צריכה סיגריה, היא פשוט הייתה צריכה לדעת שהיא שמה. ואז התחילו ההסברים שהיא כבר כל כך רגילה להסביר. שלימפומה זה סוג של סרטן, זה לא תורשתי, וזה משהו קטן. חודשיים, שלושה חודשים גג, והוא חוזר לעצמו. כמו חדש.

בפעם הראשונה שהוא נכנס לחדר טיפולים אני כבר הייתי בטיפול השלישי שלי, מחובר לשקית של אדריאמיצין. הוא עדיין עוד לא התחבר, אבל בגלל שכל החדר היה מלא בזקנים, אז הוא כנראה העדיף להתיישב לידי.

כשהוא גילה שלי ולו יש את אותה מחלה, ואני עובר את אותו טיפול בדיוק שהוא עומד לעבור בעוד דקות ספורות, הוקל לו. הוא שאל איך זה, ומה מרגישים, ואיך התופעות לוואי.

אמרתי לו את האמת – תחכה עוד עשר דקות, תדע על בשרך.

בסוף היום הסתבר שהוא הגיב לטיפולים יותר טוב ממני. כל היום הוא שוחח איתי ודיבר על זה שפעם הוא היה בצעירי תל אביב ושאח שלו (או בן דוד? הייתי מסטול אז. מי זוכר?) עכשיו לומד בברקלי בניו יורק ושמאז הצבא הוא כותב מוזיקות למחזות זמר. ובסוף היום, רק כשהטיפול נגמר והוא רצה לקום פתאום הוא הבין כמה הטיפול החליש אותו,  אז הוא נעצר שניה, והלך הביתה, אבל קצת יותר לאט ממה שאולי היה רוצה.

כשהוא בא לעשות את הטיפול השני שלו הוא כבר דיבר פחות, ונראה היה שהוא רוצה להקשיב יותר. הוא התיישב לידי ושאל שאלות. הפעם הוא גם הציג את עצמו, אמר שקוראים לו אוהד, ושדוד שלו עוזי אולי יבוא לבקר אותו היום אם יהיה לו זמן, והוא גם שאל עלי ונראה לי שהוא אפילו היה מקשיב לי אם לא הייתי עסוק בלהקיא את הנשמה שלי לשקית נייר שנראה היה שנהיית קטנה יותר ויותר מרגע לרגע.

כשסיימתי להקיא סיפרתי לו קצת על עצמי. באמצע השיחה באמת דוד שלו הגיע וכל מי שהיה בחדר פתאום חייך לרגע. אפילו הזקנים.

ובסוף היום הוא אפילו הקיא פעם אחת. הוא אמר שזאת הפעם הראשונה שלו. הוא האשים אותי כמובן בזה שהקאתי מול הפנים שלו וגרמתי לו לבחילה, אבל אני יודע שהקיא הזה בא מתוכו. לא ממני.

לי היתה תקופה של חצי שנה טיפולים, ואחרי זה השטלת מח עצם והקרנות, ואוהד לעומת זאת סיים את הטיפולים שלו הרבה לפני. בטיפול האחרון שלו הוא היה ממש שמח, ובבדיקות שעשו לו שבועיים אחרי זה הוא ניגש אלי ואמר שהוא ממש נהנה להעביר איתי את החודשיים האלו, ואפילו נתן לי את המספר פלאפון שלו. שנישאר בקשר. אולי יום אחד הוא יחזור להופיע, אז הוא יכניס אותי לאיזו הופעה. אבל הוא אמר שבעתיד הקרוב הוא לא יוכל לשיר, אז הוא כנראה יתמקד בלרשום שירים לאנשים אחרים.

את הטלפון כמובן שלא שמרתי. מי זוכר בכלל איפה שמתי אותו? את הפנים אבל אני זוכרת יופי. במיוחד זכורה לי התמונה שלו מקיא בחינניות אין קיץ לשקית נייר. כשחיפשתי אותו ברשת מצאתי עליו כל מיני כתבות. בחלק מהמקומות מוזכר שעבר עליו משהו מאז תקופת הצבא, אבל למה הוא לא אומר מה, רק אלוהים יודע.

בדרך הביתה שמעתי אותו ברדיו. העלייה הגדולה אמרו. עלייה של עשר מקומות, אומן רגיש שכותב שירים לאין ספור אומנים. לא יכולתי שלא לחשוב, איפה אני היום ואיפה אוהב.

אוהד היום עושה מיליונים, ואני עושה מנדווצ'קס.

כיביתי את הרדיו מיד כשהסתיים השיר שלו, ונכנסתי לחנות להשכרת סרטים בווידאו. שמעתי שיש סרט על מישהו שעושה ניתוח בשביל לשכוח את החברה שלו, אז לקחתי.זה כנראה מה שאני הולך לעשות עכשיו. מנדווצ'קס, ולשכוח. ולווא דווקא בסדר הזה.

 אה כן... וגם לראות את הסרט...יש לי אותו עד מחר בחצות.

סטימפי

{יש לציין, למי שלא ברור לו עד כאן, שחלק מהסיפור הזה בדיוני (לא בא לי להתעסק עם תביעות משפטיות לעת זיקנה. זה עושה צרבת)}

אתמול היא התייחסה אלי כמו לחתיכת חרא.

אני חושב שזה המחזור שלה. אני חושב שהוא משגע אותה.

והיא מוציאה את השיגעון הזה עלי. אז כשאמתי לה שאני אוהב אותה ושאני אעשה הכל בשבילה היא דאגה לפגוע בי כמה שהיא רק יכולה בתמורה.

מצד אחד, לכל אחד יש ימים רעים.

מצד שני, אני לא יכול לעבור על כזה דבר בשתיקה. בכלליות היא פשוט התייחסה אלי כמו זבל בזמן האחרון ואתמול זה פשוט היה השיא.

מצד שלישי, עוד מעט היום הולדת שלה. אני אמור להבליג עד שזה יעבור ואז לדבר איתה על זה? או שלדבר איתה על זה עכשיו ולהרוס לה את היום הולדת?

ולחשוב שכל מה שרציתי זה שהיא תהיה מאושרת איתי...

אולי מה שהייתי צריך לומר לה אתמול זה שתלך לאלף עזאזל...

אבל יש הבדל די גדול ביני ובינה. אם אני אגיד שטויות ואתנצל, היא לעולם לא תסלח לי.

אם היא תגיד שטויות, כל מה שהיא צריכה לעשות זה להתנצל, והיא יודעת שאני אהיה שמה שוב בשבילה...

אני חושב שזה בעצם מה שאני רוצה עכשיו. שהיא פשוט תתנצל...

מה שכמובן לעולם לא יקרה... אבל לך תדע... תמיד יש הפתעות בחיים.

מחכה להתנצלות שכנראה לעולם לא תבוא.

סטימפי

זה רק אני והמוהל שלי

כבר מגיל צעיר הייתי תמהוני משהו

שלוש שנים מאסר על אונס סוס מעץ (אבל זה היה שווה כל רגע)

נראה לי שהם החליטו שלחפש ילד קטן לקוז'אק רוסי זה משהו נורמאלי... לא?

תלתלים? מאיפה אתם הגעתם פתאום?

גיל שנה ומשהו. כוויה בכל יד שמאל, היו אמורים לכרות אותה בגלל שהנמק כמעט והגיע לכתף

ילד כאפה - ילד שפשוט דורש כפה. ויפה שעה אחת קודם.

 מי היה מאמין שפעם כובע טמבל היה באופנה.

 בערף פה מבינים שמשהו לא בסדר.... משהו היה דפוק בפס יצור

 לאן נעלמו התלתלים? מישהו אמר סרטן?

ונשאלת השאלה - איך למען השם הצלחתי להיות ילד כל כך חמוד פעם... והיום אני חוליגן חסר תקנה.... איך? איך? זאת פשוט גוזמה...

סטימפי.

זה מוזר, איך פתאום, באמצע היום, הכול יכול לקרוס לי מול העיניים, ועוד בפארק הירקון. יש משהו מוזר בפארק הזה. חלקת דשא לא רעה, כשמסביבה יש בניינים שכביכול שייכים לחלק המוצלח יותר של החברה (אבל הם לא), ובאמצע יש נהר ביוב יפה וירוק, ומידי פעם מביט אליך דג עם שלוש עיניים ומיליון קשקשים.

היא אמרה שהיא כועסת על מה שקרה שלשום, שאני לא משתף אותה מספיק במה שקורה לי ושהיא לא מרגישה אלי קרובה מספיק. לא פיזית ולא מנטאלית. ובראש אני מצפה כבר שהיא תספר לי משהו חדש. משהו שלא ציפיתי שהיא תגיד לי. מולנו פתאום רץ איזה בחור עם מכנסיים קצרים. ותוך כדי זה שהיא אומרת לי שרע לה ושנמאס לה מהקשר אני קולט שהבחור הזה שרץ בטוח עושה שעווה ברגליים. לא יתכן שגבר יהיה כל כך חלק ברגליים.

בסוף היא אמרה שנמאס לי מהקשר ושהיא רוצה שזה יגמר, ושאם אני נמצא באזור שלה שוב אז לשלוח לה הודעה והיא תביא לי את כל הדברים שלי בחזרה.  בראש אני רק מנסה לדמיין איך אני ארגיש אם אני הייתי עושה שעווה שוב. זה באמת הרבה יותר אסטטי, וזה גם הרבה פחות מחמם. הבעיה היא שבקיץ, למרות כל החימום העודף הזה, השערות שיש לי ברגלים דואגות שהיתושים והברחשים לא יעקצו אותי.

בסוף קמתי והלכתי. לה היה טעם למתוח את זה יתר על המידה. היא לא רוצה קשר, ואני ידעתי את זה. ידעתי שהיא רוצה שזה יגמר. ידעתי שהיא עשתה טעויות. את אותן טעויות שהיא עשתה בפעם הקודמת. היא לא שינתה את ההתנהגות שלה אפילו לא בטיפה. ועוד חודש היא תיצור איתי קשר שוב. תגיד שהיא מתגעגעת, או שתבקש ממני שאני אעזור לה במשהו, או שסתם תרצה לראות איתי סרט.

אבל אני כן למדתי לקח מהפעם הקודמת. למדתי שלא עושים שעווה ברגליים, לא משנה עד כמה הפיתוי גדול, והפעם גם לא הייתי תלוי בה. הפעם כשהיא גרמה להכל לקרוס, אני רק עמדתי מהצד ונתתי לזה להמשיך לקרות. ידעתי שהיא חוזרת על אותן טעויות של פעם. וידעתי שאם היא תסיים את הקשר, זה יהיה רק באשמתה.

וידעתי שהיא בגדה בי. גם הפעם. ואני יודע שבסוף שבוע הקרוב, היא תזדיין שוב עם האקס שלה. כנראה שאליו היא כן מרגישה קרובה פיזית ומנטאלית. אבל מי אני שאשפוט?

כשכבר עמדתי ללכת היא ביקשה רשות לחבק אותי. סירבתי. לא רוצה. לא מרגיש קרוב אלייך מספיק. לא פיזית, ובטח שלא מנטאלית. רק כשהגעתי לאופנוע קלטתי שצעדתי עשר דקות, בלי להסתכל לאחור אפילו פעם אחת, ויותר גרוע, גם אחרי שקלטתי את זה, עדיין לא הרגשתי צורך להסתכל אחורה.

בדרך הביתה כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי מועקה. הרגשתי כאילו אני נחנק בתוך הקסדה. הייתי חייב לעשות משהו. אז עצרתי בבית מרקחת.

כשהייתי בבית, תוך כדי זה שאני מחמם את השעווה במיקרוגל, היא שלחה לי הודעה, ואמרה שהיא מצטערת. שהיא זו שעשתה את הטעויות ועכשיו אני זה שמשלם עליהן.

וכל מה שאני חושב עליו זה "הלוואי והיה לי אכפת".

סטימפי

עכשיו, כשאני מסתכל על היום הזה שעומד להיגמר, אני מבין שפגעתי בעצמי היום. קצת כאב לי. לפעמים אני מבין למה אני עושה דברים רק אחרי שאני עושה אותם. וכנראה שהסיבה שהכאבתי לעצמי היום הייתה רק בשביל לראות שאני עדיין מרגיש משהו. שאני עדיין מחובר בכלל למציאות.

כשנגמרים לך כל הרגשות, זה כמו דף עבודה שמורה בכיתה א' נותנת לך. אתה מחפש למטה, במחסן מילים, מה עוד נשאר לך, ולי במחסן רגשות נשאר רק הכאב. לא משנה מה השאלה, הכאב יהיה חייב להיות התשובה. לפעמים אני חושב שזה הרגש האמיתי היחידי שבנאדם יכול להרגיש.

המחטים היו יכולות להשאיר בי חורים. בהתחלה, בפעם הראשונה, הייתי מפחד מהן. כמו כל בנאדם רגיל – אף אחד לא אוהב שדוקרים אותו. היום כשאני רואה אחת זה כמו תגובה מותנית. אני מרגיש כבר את העקיצה עוד לפני שנוגעים בי. אבל זאת עקיצה מוכרת כבר. אני יכול להתמודד איתה... ובזמן שאני יושב שמה ומנסה להרוג את כל הזיכרונות שלי, ולהעיף אותם הצידה.... אני תמיד אזכור הכול. זאת הקללה של אנשים עם זיכרון טוב. בראיה לאחור – הייתי מעדיף לא לזכור שום דבר.

מה נהיה ממני? למה נהפכתי? כל החברים הכי טובים שלי, כל האנשים שהכרתי, וגם היא... כולם הולכים ממני בסופו של דבר...

אני מרגיש שאני מנוצל. אני יודע שהם מנצלים אותי, אבל רק אחרי שהם עושים את זה. את רוצה את כל מה שיש לי? את יכולה לקבל את זה. את כל הרכוש שלי שמסתכם בשני אפונים וחצי. אני מבטיח לאכזב אותך. אני מבטיח לאכזב את כולם. אני מבטיח שיכאב לכולם. וגם לי. ואולי תשימו לב לזה רק בראיה לאחור...

אחרי עשרים דקות אני מבקש מהאחות שתעשה לי טובה ותיתן לי חומר שיגרום לי לישון. על הראש שלי יש את הכתר שלי – שכמובן – עשוי מחרא, אני יושב על כס המלכות שלי שכתוב עליו באותיות קידוש לבנה "שקרן", ואני המלך של הממלכה שלי! ותוך כדי זה שהחומר הממסטל נכנס אלי לווריד אני יכול להיזכר בעוד זיכרונות. הראש שלי מרגיש כאילו הוא מלא במיליון מחשבות שבורות, ואני לא מסוגל לתקן אפילו לא אחת מהן.

ואני נרדם. ומתחת לכתם שמשאיר הזמן, כל הרגשות נעלמים. גם הכאב לא נשאר. את נהיית מישהי אחרת. מישהי שונה. אני פשוט נשארתי אותו הדבר. אבל איך אפשר לדעת את זה באותו הרגע? זה מסוג הדברים שאפשר לדעת רק אחרי שהם קורים...ואני עדיין כאן. לא הלכתי לשום מקום.

ולפני שאיבדתי את ההכרה לגמרי, הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות, זה להתחיל את הכול מהתחלה. אם אפשר, אז מליון קילומטר מהמקום שבו אני נמצא עכשיו. אני אדאג לעצמי. אני אשמור על עצמי. או שלפחות אני אמצא דרך...

כל הזמן הזה חשבתי שהיא איתי, או לפחות היא נתנה לי את התחושה שהיא איתי. לא ציפיתי שזה יהיה באש או במים או אפילו סתם כשיהיה טיפה רע. אבל הנה, כשהתחיל רק טיפה לטפטף, היא תפסה מונית, אמרה לי שלום ולהתראות, ונסעה הביתה. ואני הלכתי את כל רחוב הירקון בגשם זלעפות.

באש ובמיים... במיים זה כבר לא יהיה. ובאש - אני מעדיף לא לנסות לשרוף אותה. זה לא יעשה לאף אחד שום דבר טוב.

היא צדקה. היא אמרה לי שאסור לי להיות תלוי בה יותר מידי. ובאמת לא הייתי. אמנם הייתי קצת מופתע, אבל לא תלוי. עובדה - אפילו שילמתי לה על המונית, אבל לפחות אני יודע עכשיו איפה אני עומד.

רק שלא תצפה ממני שאני אעמוד לצידה כשהיא תזדקק לי. אני כבר לא ממש רוצה לרדת לה יותר. כמה טיפות של גשם על הפן שלי וגם אני לא אהיה שמה.

סטימפי.