החיים שלי נראים לי כל כך משעממים וחסרי רוטציה. קמה בבוקר,מצחצחת שיינים, מברישה את השיער, לובשת את הג'ינס והחולצה, מכינה את התיק, מתניעה את האוטו, מגיעה לאונ'.
לומדת.רושמת. מעתיקה. מצלמת. הולכת לעבוד. חוזרת הבייתה. רואה טלוויזיה. מדברת בטלפון. הולכת לישון.
עוד קצת ואני מסיימת את התואר. מתחילה את הסטאז' המיוכל. קוברת את עצמי לשנים הקרובות בחדר שיש בו 4 קירות.
נשמע רע- אבל בכול זאת-
אני מצטערת על כול הצעדים בחיים שלי.
אני מצטערת שלא נסעתי לשנה וחצי למזרח הרחוק ובמקום זה החלטתי להתחיל את צבירת ההשכלה האקדמית המחורבנת שלי.
אני מצטערת שבכלל הכרתי אותך.
אני מצטערת שבאותו יום ארור הייתי צריכה ללכת לשם ואז לראות אותך ולהרגיש : "בום בום בום".
אני מצטערת שאני כזאת כלבה לפעמים.
אבל אני בסך הכול כלבלב מפוחד שמחפש קצת חום ואהבה. והרי זה ידוע שההגנה הכי טובה היא ההתקפה
נו - אז אני זונה!
אני מודה.
אני מצטערת שאני מאחלת לאנשים שיהיה להם רע.
אני מצטערת שאיחלתי לחברה שלי שתפרד מהחבר הדביק והדוחה שלה.
ואני מצטערת שאני עושה את המוות להורים שלי.
נו אז מה?
אני בתהליכי שינוי. רוצה להפך להיות נקייה וטהורה. אני רוצה להתסכל על החיים שלי ולהיות מאושרת.
יש בי חוסר איזון נפשי. חוסר השלמה עם מה שאני. אל תשאלו כמה זמן לקח לי להבין שאני באמת שווה משהו.
שנים.
ולכן,הרשתי לאותו אדם להתעלל כל כך הרבה זמן בנשמתי. כי חשבתי שאני אפס אחד גדול. אז זהו- שלא.
מסתבר שאני שווה.
והמון.
כמה זמן כבר לא חיבקתי גבר. חיבוק של אהבה. חיבוק של חום.
האס, שקט עכשיו, silence
תכבי את הכפתור ליד המוח,
תפסיקי לחשוב,
תפסיקי לנתח,
תפסיקי להיות כזאת אנליטית וחישובית.
כי את תחיי באושר ועושר עד עצם היום הבא.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
