מאז שהתחלתי לאהוב גברים ולרצות אותם לצידי, שנאתי את המשחקים הקטנים האלה שמאפיינים כמעט כל תחילת קשר.
את- "מי יתקשר ראשון ... אחרי הדייט הראשון".
את- "מי ישלח הודעה ראשון..."
את- "תוך כמה זמן להחזיר צלצול או הודעה"
את- "הראי מועניינת אבל לא יותר מדי, אחרת הבחור לא יהיה מעוניין".
וכו'.
וכו'.
וכו'.
אמנם יש לי תואר במשהו אחר לגמרי אבל עם השנים קיבלתי גם דרגת מומחה באומנות המשחק.
לא מרצוני אלא מכפייה חברתית.
לא אחת שמעתי על סיפורים על בחורות שמראות עניין בבחורים , כמו שצריך אבל אז הבחור פשוט מאבד עניין.
אפרופו ,גם מניסיון אישי. האקס המהולל שלי היה אלוף האלופים במשחקים. כמעט שאף פעם לא הצלחתי להחזיק מעמד איתו במשחקים הטיפשים האלה כי נורא רציתי אותו ודיי אהבתי אותו.
היינו יכולים לשבת שעות מול הטלפון, בנפרד ולחכות מי יצלצל למי. נשמע אידיוטי לחלוטין . אבל זה היה הפטיש שלו.
וכן, כשאני ניסיתי להיות בוגרת לגילי ולא לשתף פעולה איתו וכן להתקשר הוא היה פשוט מאושר וחוטף את האורגזמה של חייו.
הרי, בשביל מה אני קיימת?! האאאא.. צחוקים איתי.
למה נזכרתי בתופעה הכל כך ידועה הזאת , אתם שואלים?
אז אני עונה- במהלך השבועיים האחרונים, הבחור החדש דנדש שרוצה להתוודע אלי משחק איתי את המשחקים הנוראים האלה. משחקים זה דבר מהנה ביותר אבל בגבול הטעם הטוב.
הוא עבר את הגבול ולכן החלטתי לגרש אותו, סתם, נו, החלטתי לחתוך את זה.דיי, מספיק עברתי את זה במשך שנתיים מקסימות בחיי. מה לא?!
אפרופו, חשבתי על זה לאחרונה. בלוג זה מילה מצחיקה לחלוטין. אם תנסו להטות אותה -
בלוגי, בלוגך, בלוגנו, בלוגן, בלוגכם, בלגוכן . תבינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
