ביום שישי הייתי בארץ אחרת. דיברו שם בשפה אחרת, דיברו מהר כ"כ שלא הבנתי אף מילה- גם כשהמילה הופנתה אליי. התלבשו שם קצת שונה, ביקשו שבעודי נמצאת שם אתלבש קצת אחרת, שלא אפגע ברגשות של אף אחד או בקוד המוסרי-דתי המקומי. חטיף בוטנים ו-2 חבילות מסטיק אורביט עלו לי שם 3 שקלים, אומרים שזול שם כי הכלכלה מתה. גם לראש הממשלה המקומי יש נהג, והוא נוסע ברכב שחור. גם עליו מגנים שומרים רבים, כאלו עם אוזניות ומדים שגורמים להם להיראות מכובדים. ילדים מקומיים ניסו למכור לי מזכרות, תיקים וצמידים רקומים, "it’s cheap" ילדים כמותם תמיד מבטיחים, אחד אפילו ביקש סיגריה. הבתים שם קצת מוזנחים, אבל אולי זו פשוט התרבות המקומית. היו שם בתים עשויים לבנים, כמעט כמו בירושלים. ובכלל, הארץ הזו לא רחוקה מירושלים שלי. אם הייתי לומדת בביה"ס בארץ הזו, לא היה לוקח לי יותר מ-10 דק' להגיע לשם בכל בוקר. יש גבול בכניסה לארץ הזו, מאויש ע"י מדים ואקדחים, גם מיואש.
ביקרתי שם ביום שישי, בארץ האחרת שבשטחים הכבושים. בכפר קטן שהוא סמל גדול, בלעין. 35 דק' מתל אביב, מוקד השאננות ובאופן כללי גם המרכז של הכל. הייתי חלק מקבוצה גדולה של אקטיביסטים ישראלים. באנו לתמוך במאבק של בלעין, כנגד תוואי גדר ההפרדה. את המאבק שלנו בג"צ חיזק ואף פסק להחזיר לכפר בלעין עוד רבות מהאדמות שנגזלו ממנו עקב הגדר, אך שנתיים וחצי מאוחר יותר והגדר עוד עומדת וגזל האדמות ממשיך. מודיעין עלית, מישהו?. התאבלנו על העובדה שהמאבק חוגג 5 שנים. הלכנו יחדיו, 1000 וקצת פעילים בינלאומיים , פלסטינים ויהודים. ישבנו וחיכינו שהכל יתחיל, התגבשנו. היו נאומים בערבית, היו דגלים והיו הרבה אנשים שבאו לשם מתוך כמיהה עזה לשינוי. הלכנו יחד אל עבר הגדר, שרים תעמולה בעברית ובערבית. "לא תוכלו להמית התנגדות עממית!" במלוא הריאות. היינו מוכנים, צעיף על הצוואר ובצל קלוף בכיס. 1000 אנשים שרוצים שינוי, נאבקים יחד כי מאמינים כי לכולנו יש אחריות וסיבה להיאבק בכיבוש. זה לא הסיפור הפרטי של הכפר בלעין אלא של שני העמים שלנו, ושל העולם כולו. סנקציות בינלאומיות נדרשות כדי להוכיח שכיבוש ודיכוי אינו משתלם. הלכתי עם חברים במורד הגבעה, ראינו את התחלת השיירה מגיעה עד לגדר. עברו מספר דקות עד שראינו זרם מים גדול שוטף את חברינו למאבק שבגדר. לא עברו שניות והרחנו שמדובר ב"בואש" מים מזוהמים. דמיינו רפתות (כלובי עינוי וגזל חלב, אם אתם שואלים אותי), תכפילו את הריח בבערך 8 ותקבלו את מידת הסירחון והגועל. אך הריח לא הכניע את שותפינו למאבק אשר, בשלב מאוחר יותר גיליתי, הצליחו לפרק את הגדר. הרדיו אמר שמדובר בנזק של עשרות אלפי שקלים, אפסי לעומת נזק בניית הגדר- מליוני שקלים. לאחר דקה או שתיים גם חזינו במחזה מרשים של רימוני גז נזרקים, 30 במכה. המחזה היה מדהים, וכשהגז הגיע עד אליי נדהמתי. רציתי למות במשך כמה דקות שלמות, אבל זה עבר בעזרת הבצל שהכינותי מראש. אומרים שבגלל שהייתה הרבה תקשורת התייחסו אלינו ב"נועם".
אחרי שעה כבר הייתי בתל אביב, בארץ שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Sullen Sunshine