Far Out

הם עברו לגור ביחד כשהבעלים שלהם היו בחיים, רצו לגור בשותפות, לגדל את הילדים ביחד. "כשכולם התחילו למות לנו היה לנו מזל שהיה ככה. אין דרך אחרת להסתדר". אחיות, עולות חדשות, משפחה יפה. שותפות.

תמיד כשאני עוברת ליד גדר ההפרדה, השמיים שחורים. תמיד יש עשן. לא משנה כמה פעמים אעבור (רמז: הרבה), זה תמיד ככה. כשיש חומות שמפרידות בין שווים, כיצד הטבע יכול שלא לזעוק?

לראות את הגדר כמעט כל יום, לעבור ליד ולהתקשות להתעלם, זה מייאש.

הוא שמע בקול שלי את הרעש, הבין שמשהו קרה עוד לפני שאני הבנתי. נפילת סוכר, מתח, זה קורה שוב והוא לא מזהה. האחר שמע בקול את הבכי, הוא מיהר לבוא, גם בלילה. אבא זיהה לפי החיוורון. אני שתקתי. אני שקופה ופתוחה לפרשנות, ואני תוהה אם זו רק אני.

כשמשעמם לי בעבודה, אני מקשרת את המצב שם למציאות. הבוסים, הבעלים, הם זוג: אמריקאית וישראלי. הם נשואים ויחד מנהלים הכל. היא מתעסקת בכסף. בפועל, מי שמנהל את העניינים הוא ערבי- מנהל המשתלה. הבן של הבעלים מסמל בשבילי את הצבא, הוא קשוח ומיליטנט ואדיש, הוא תמיד סוגר את הכל. תמיד אומר לי ללכת.

עכשיו טוב.

שקרגס.