נגיעה של אופטימיות בעולם ללא חסד

מוזר.

ההרגשה הזאת של לכתוב. עבר כל כך הרבה זמן. עבר כל כך הרבה.

וכשהאצבעות מתחילות לדלג שוב בקלילות על המקשים, אתה מרגיש פתאום כמה שזה היה חסר.

ובכלל.

בטח כבר ניתן לראות את קורי העכביש והאבק שהצטברו כאן בפינות הבלוג. בטח כולכם כבר נטשתם.

זו הרגשה טובה לכתוב לאוויר.

...

מחפשת.

מסתובבת בבית עם נר, ומחפשת בפינות החשוכות.

מה? שאלה מצויינת.

מחפשת שיר נורמלי לשמוע. מחפשת משהו הגיוני לכתוב. מחפשת איך להיות כנה, אבל להשמע קצת אינטילגנטית לשם שינוי.

די.

תפסיקי לדאוג להשמע אינטילגנטית. את מוציאה את עצמך יותר טיפשה ממה שאת.

טיפשה שלי.

...

ויש לי בחור.

והוא מקסים.

והוא תומך.

והוא מבין.

ואני מאושרת איתו.

...

ואני חוששת שאמות בקרוב.

לחץ מיותר שמצטבר.

בעצם, הוא לא מיותר, דווקא די מועיל.

ולמען האמת, הוא גם לא מצטבר. הוא נעלם די מהר.

פשוט לחץ.

...

ואיזה פוסט מגעיל.

ככה זה שיש כל כך הרבה מה לכתוב, ובכלל לא יודעים ממה להתחיל.

כל יום שעבר תכננתי לכתוב פה. לספר מה עבר.

אבל היום נגמר, ולא כתבתי, כי כבר היה כל כך הרבה מה לכתוב.

ואמרתי מחר.

וגם מחר נגמר, והיה כבר קצת יותר מה לכתוב.

והחשק עבר.

אז עכשיו חזרתי לחשוב עליכם.

והחשק חזר.

אוהבת את הפינה החמה הזאת המון. חזרתי.

...

כן. מטושטשת.