היא מסתובבת לה שם, קודרת ומרוטה. נוטפת אגלי זיעה (מפחד, מרדיפה, או אולי מגשם של בדידות וניכור) היא כפופה מעט, סופקת ידיה אחת אל השנייה ופוכרת אצבעות בחוזקה. אם הייתה מרימה קלסתרונה אולי יכולנו לדמיין שהיא דומה לצועקת מה'צעקה'. לובשת סחבות אפרוריים וחומים (או שמא רק בתאורה המאודה בערפיח סמיך אשר סביבה ?)
שם, היא צועדת – יותר נכון מהדסת אט-אט כמחפשת משענת לרוחב מדרגות ללא מעקה, צעד מעלה צעד מטה, וואלס איטי ונוגה, וואלס כואבים, וואלס בודדים. וואלס לנשמות חצויות וכבויות.
שם, היא מחפשת את הכוך לתוכו תתמלא.
שם, היא מחפשת את החיבור אליו תעשה על מנת להתמשמע בעיני כל שוב. לחזור אל הזירה בו הייתה פעם.
פעם, כשעוד קראו לה אומץ. או שהיה זה יוזמה ? כבר לא זוכרת.
פעם, קראו לה בהרבה שמות (הידור, תעוזה, נצחנות ואפילו יומרנות) אבל היא זרחה ובזחתנותה כי הקרינה קרון וחדור מבעד עצמות ושיער - לעולם לא נתנה לשם להידבק אליה. אולי מלבד אומץ.
לאומץ קוראים היום פחד. או יותר נכון כעס. סוג של בדידות מהולה בהרבה רעל. רעל טרויאני, רעל אמפירי והגרוע מכל – רעל לאוהבים.
פחד זה לא השם האמיתי. היא יותר כלואה, עצובה וממורמרת על כליאותה, ומנסה לדבק עצמה אל כל אחד מחבריה שם.
שם, יש לו אויבת. יש לו (לה..) מטרה לשנאה, יש לו נמסיס אדירה אשר חייבת לה את אופייה, את מהותה, אשר חייבת לה כל ריס שנשר, כל שנה מהחיים שנזלה לתהום הנשייה והצטרפה אל זיכרונות האושר שלה. אותו צר מרושע, אותו זב חוטם נאלח אשר השאיר אחריו רק בוגדנות ועשן בשרה של אומץפחד הנחרך. אותה אויבת אשר קראו לה עצמאות והיום החליפה שמה לבגרות / מיושבות / שאפתנות / הסתדרות / רצינות (היא תמיד מקיאה למשמע השם הזה. קיא שחור ונאלח, עם מורסות וכיבי דם מפעפעים. היא תמיד נתרסקת למעמקים למשמע הרצינות...).
שם, בין הלבלב לכליות, קצת מעל למעי העיוור שלמראה היה בוכה אלמלא הוצא כבר לפני עשרות שנים. לפני שהרגשות היו כל כך ברורים ותמיד הופרדו הפרדה בין אחד לשני. כאשר הכול היה ערבוביית רגשות ואפילו לא ידעת אם אתה חרמן או משועמם, שמח או עצוב, רעב או שמן.
שם, היא צועדת. עדיין מחפשת. מה מחכות לא רגליה, מה מתכננת הדרך ? זאת לא תדע.
מדי פעם חושבת היא שהיא הופכת להיות אומץ שוב, נרהבת ומתיזה עצמה על כולם בהתנשאות שוצפת, אך מייד למגע מלכודת הדבש על צווארה, ידה, כיפתה, לריח ערפול הסמיכות שבדביקות השקר, לטעם לשונות כוזבות והצלפות מרעים, מול כל אלו – ואפילו אחד מהם, ואפילו בזמן היותה סוערת על הכליות, מתנפצת על הקיבה ומאגרפת את כל כתלי הלב בסחרור ובמחול שדי-לבת הכעס הגועשת בתוכה, אפילו אז (למצער) היא מתמוססת לתוך שמלתה של אויבתה, היא מתקרקרת בין רגליה ומתלטפת על ירכיה כאשר מגרדת את עורה-שלה עד דם וורידים קרועים. נכנסת לתוך אדמת דרדרי החלד ותולה עצמה, עד לייעף הדמי הבא...
שם, היא חושבת אולי הפעם.
שם היא תוהה,( בודאי תועה, ואולי טועה) האם הפעם היא אמיתית ?
האם הפעם תנסוק באמת ?
האם תצליח לדמיין כל כך טוב את המחר שתוכל לחיות אותו ולא לפחד ממנו ולא לחיות באתמול או בהווה הבשרני הזה, הצובט אותך אליו ומצמיתך בכוח אימתנים משיר חזון מעינייך ומפייח מראת זוהר שגיונותיך. לא נותן לך לראות מעבר למחיצתה, ללחישתה ולדבר עבירתה.
אוי חטא הגאווה. הוליך אותך עד כאן – כאשר חשבת שהסתדרת.
אתה כל כך מסודר עד שאינך יכול להדביק אומץ עם מעש (שמתחבא איפה שהוא ברקטום שלך, נהנה מכל אותם שעות משרדיות, יותר מדי ג'אנק ובטח יותר מדי פוד).
שלא לדבר על להחיות את האומץ מעבר לפחד.
אתה מוצמת לפחדיך, כאילו אין ולא היו שהסתדרו גם מבלי זה ומבלי אלו.
כאילו שאתה היחיד והכי גרוע – כאילו שהכל מושלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
