קודם היא שדדה זקן, רק לאחר מכן היא עברה לשוד בנקים. היא יצאה לטייל במדבריות הנגב בגלל שהיא שמעה על גרמניות שמתבודדות שם ומגיעות להארה. היא לא רצתה להגיע להארה. היא רצתה לשמוע קול שיגיד לה דבר מסויים: אפשר לא רק לרחם על השפלים, העלובים, ומעוטי-היכולת, אפשר לאהוב אותם לא פחות משאוהבים את הנשגבים, הנישאים, המורמים מכל. היא רצתה גם שהקול יגיד לה איך עושים את זה. איך אפשר שלא לזהות תוקפנות באנשים ולשם כך לנקוט משנה-זהירות? איך אפשר לחיות מבלי להצטרך להתגונן. היא לא יכלה לסבול יותר את שריון הקשקשים שעטף את עורה ולא את המגן שאחזה בידה. היא רצתה להיות עירומה, להתגאות בגופה, להיות מי שהיא, בלי בושה. ואז, זקן חלף לידה והיא ירתה לו ברקה.
סכום הכסף שהיה בארנקו היה 200 שקלים חדשים. היא ציפתה להרגיש צער, חרטה. אבל היא הרגישה לא רע. היא לא ציפתה שיהיה לו סכום גדול יותר. לא מיליונרים מסתובבים בחום הלוהט. "רגל הטבולה בחול הדיונות הבולעני לא תהיה רגל של עשיר" הייתה המחשבה שחלפה בראשה בעת שליפפה את זרועה סביב צווארו תוך שהגוף נשמט אל החול כאילו מעצמו וקול היריה בקושי נשמע, בגלל עירפול החושים השרבי.
את שוד הבנק הראשון והאחרון היא ביצעה בבנק לא הרחק ממקום הולדתה. זה היה סניף בנק הפועלים בשדרות הרצל, מול כיכר דניה. היא לא יכלה להבין מדוע וכיצד, אבל ככל שרצתה להיות משוכללת ומקצועית הכוחות נטשו אותה. היא לא יכלה להבין מדוע וכיצד, אבל היא הרגישה שהיא מבינה את כוחם של הרגשות המתים. היא לא רצתה לשדוד בנק, היא לא חשה צורך לשדוד בנק. היא ידעה שהיא הבטיחה לעצמה שהיא תשדוד בנק. היא גם לא זכרה למה היא הבטיחה לעצמה שתשדוד בנק. היא רק ידעה שזה דבר, שזה דבר שצריך להעשות.
היא איימה על הכספרית באקדח צעצוע, בגלל שאיבדה את האקדח באמצעותו הרגה את הזקן. היא לא חששה כשכיוונה את האקדח אל הכספרית, כפי שלא חששה שימצאו את האקדח באמצעותו הרגה את הזקן וטביעות אצבעותיה עליו. היא אמרה "אני רוצה בבקשה שתמסרי לי את כל השטרות שיש ברשותך." היא לא ביקשה שתפתח את הכספת בגלל שהיא הבחינה במדבקה על גבי הכספת המספרת על מנגנון השהיה של 15 דקות, שלא היו לה. היא האמינה למדבקה, היא לא העלתה בדעתה שזו מדבקה שכל ייעודה להוליך שולל שודדים מתחילים. אחרי הכל, היא הייתה שודדת מתחילה. אבל היא לא נתפסה.
היא יצאה עם סכום של 8000 שקלים מהבנק. זה סכום יפה, אבל זה מספיק רק לחצי שנה של שכר דירה. היא הייתה צריכה עוד כסף. אחרי השוד, כשהיא ירדה מהאוטובוס ופנתה לביתה גבר אימתני אחז בה ומשך אותה לסימטה חשוכה, שם היא נאנסה ועברה התעללות מינית קשה על ידו ועל ידי שלושה מחבריו. היא לא הייתה מסוגלת לומר להם היכן היא גרה, אבל הם גילו את כתובתה לפי תעודה ההוראה המפוברקת שהכינה לעצמה. כשם הגיעו לביתה הם גררו אותה לשירותים ואנסו אותה על גבי האסלה וכן כששניים מהם מניפים אותה באוויר, תוך ששניים אחרים מכילים את איבר מינה ונקב עכוזה. כששלושה מהם הלכו היא מצאה את עצמה שוכבת על שולחן המטבח ומשוחחת כשהיא שותתת דם.
"אני יכול לעזור לך." אמר אנס מספר 4.
"איך... איך אתה... איך אתה..."
הוא המתין שהיא תשלים את המשפט, אך היא עשתה את עצמה שהיא לא מסוגלת. היא כל כך לא הרגישה כלום, שלא עניין אותה להשלים את המשפט.
היא עברה לגור איתו.
היא גילתה שהוא אדם עשיר מאוד. הוא חי בארמון והיא הרגישה מאדאם. בחורות זרמו לשם כל הזמן. והן לא הזדיינו בחינם. היא לא הייתה צריכה לעשות דבר והיא לא עשתה דבר. אנס מספר 4 התאהב באדישות שלה, בחוסר-הרצון שלה. הוא נישא לה, אבל לא עניין אותו יותר לעשות סקס איתה. הוא הסתפק בידיעה ובתחושה שהיא בבעלותו. הייתה מישהי שהייתה באה מידי ערב להזדיין איתו, היא הייתה הזונה שלו. כדי לרשת את כל כספו, היא ירתה בו כשהיא לובשת כפפות גומי ואת האקדח היא שמה בידה של הזונה שלו. היא חשבה שכמו שעל פשעיה הקודמים המשטרה לא עלתה, גם על פשע זה היא לא תעלה. אבל בכל הארמון היו מצלמות ומיד כנשמעה יריה שומרי הראש שלו כפתו אותה ולקחו אותה למרתפי העינויים שם עינו אותה במשך 30 יום בעיקר בעינויים מיניים, שכדי שלא להתענות מהם היא למדה איך להנות מהם. היא הרגישה שהיא מגלה מחדש את מיניותה. בכל פעם שנעצו כלי מחודד זה או אחר בתוכה היא לא הרגישה כאב, אלא עונג-רב. היא לא הסתירה זאת. אפילו ביום מותה, לא היה לה משנה שמעניה רואים שהיא זבת דם אך מאושרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
