מתישהו זה יתנקם בי. אני לא זוכר מתי
בפעם האחרונה הייתי במצב רוח טוב כל כך במשך (יחסית) כל כך הרבה זמן. זה כאילו
דברים מסתדרים חד אחרי השני, בעיות נפתרות או סתם מצבים כלליים מבצעים תפנית
חיובית, ואני רק מחכה לראות אם הקארמה תאזן את הכל, ויותר חשוב, מתי.
אבל נתחיל בהתחלה.
אחרי החזרה מהטיול לצפון החלטתי שאני
ממשיך להקדיש את עצמי לחופש, עד הקיץ הזה עבדתי פחות או יותר בכל יום שלא למדתי
במשך שנתיים והחלטתי שזה מגיע לי. מה גם שיש לי כל מיני סידורים קטנים לעשות,
ולמרות שאם הייתי רוצה הייתי יכול לעבוד ולעשות אותם במקביל בהנחה ובאמת היו לי
לפחות מעט ימי חופש, לעשות דברים בנינוחות זה תמיד עדיף במידת האפשר.
עוד משהו שהזמן הפנוי מאפשר לי הוא
לחזור לפעילות גופנית סדירה. למרות שעל חדר הכושר ויתרתי בינתיים, לפחות עד שאני
אראה אין אני מסתדר עם המערכת של הסמסטר הבא (יום ראשון מבטיח להיות שואתי במיוחד,
8 בבוקר עד 8 בערב, ואמנם יש חלונות, אבל כל השיעורים הם תרגולים, מה שאומר
שלהפסיד אותם זו לא אפשרות חיובית במיוחד, גם אם יש כמה הרצאות שכן תכננתי לא
להגיע אליהן יותר מדי במהלך הסמסטר רק משמועות), אבל אולי גם אז לא אחזור. למה, אתם
בטח שואלים? (או לא, אבל אני אספר לכם בכל מקרה) מהסיבה הפשוטה שעברתי לשחות בצורה
קצת יותר רצינית. לפני שטיטוס שוב יחליט שבגלל שהוא שוחה את כל הסגנונות והיה
מדריך שחיה זה אומר שאני לא יודע לשחות, אני אומר שכן, אני שוחה רק חזה, וכרגע אני
עדיין מרגיש קצת את המאמץ ברגע שאני מגיע לסביבות ה-30 בריכות (שהן 1,500 מטר),
אבל הגעתי בשבוע החולף 4 ימים לבריכה, כך שסיימתי אותו עם 100 בריכות, שהן אולי לא
הישג מרשים במיוחד, בטח לא במהירות בה אני שוחה (לוקח לי כ-2 דקות לבריכה) אבל
לפחות ביחס לרבים אחרים, אם לשפוט לפי תחלופת האנשים בבריכה בזמן השחיה שלי, אני
בסדר גמור. מה שבטוח, זה גורם לי לכזה היי של מצב רוח כשאני מסיים, הרבה יותר מחדר
כושר, וזה כבר דבר חיובי שאני מקווה שיגרום לי להתמיד.
השותף שלי נשאר סמסטר נוסף בחדר, דחסו
לו פחות או יותר את כל הקורסים שהוא חוזר עליהם בסמסטר הראשון של שנה הבאה, כך שיש
לי עוד כחצי שנה לאגור קצת כסף לפני שנגיע למצב עליו כתבתי בעבר, של הוצאות גדולות
מהכנסות. זה ממש לא מפריע לי, קודם כל כי אני יודע שבסמסטר השני הוא ללא שום ספק
יעזוב כי תישאר לו רק מעבדה אחת והפרויקט בשבילו אין לו שום צורך להיות בקמפוס
יותר מיום בשבוע, ובנוסף ביחס לשותף, הוא די מושלם. אני בקושי רואה אותו אפילו
לפני שמתחילים לדבר על זה שבשום חופש או חג הוא לא נמצא. עצם העובדה שהצלחתי לראות
כמות כזו של סדרות למרות שהוא איתי בחדר מעידה על זה. מה שבטוח, את הסיכון של לקחת
שותף נוסף אני לא אקח, כי יש רק ארבעה קריטריונים לפיהם הוא נבחר (לא דתי, לא
ערבי, לא מעשן ולא בחורה) וההבדל ביניהם לבין שותף טוב הוא נכבד, אפילו אם לא
חושבים על זה שרבאק, אני מתקרב לשלושים, אני חושב שהגיע הזמן לחדר משלי.
ביום רביעי האחרון הייתי בטיפול אצל
האורתודנטית שלי. כשדאגתי שוב להודיע לה שגומיית ה-cathy הימנית עדיין עושה לי בעיות וזה פרויקט שלם לשים אותה, היא אמרה שזה בסדר
כי אנחנו מפסיקים לשים אותה ויורדים מארבע לאחת בלבד. באמת שהיה לי קשה לא לקפוץ
מהכיסא מרוב אושר, כי ירדתי עכשיו מאקט של לשים גומיות שהיה לוקח לעיתים 5-6 דקות
(למי שזה לא נשמע לו הרבה, תתחילו לספור ותעצרו כשתגיעו ל-300, ואז תחשבו שכל הזמן
הזה הייתי מתעסק בלנסות לתפוס גומייה על השיניים שלי) לאקט של לשים גומייה אחת
שלוקח לי בערך 5-6 שניות, כי היא גם זו מהארבע שהשתמשתי בהן במספר החודשים
האחרונים שהכי קל לשים.
אה, ולמי שפספס את הסטטוס שלי בפייסבוק,
באמת שאחד הרגעים הכי טובים בחיים שלי בזמן האחרון (וכמו שאמרתי, היו לא מעט בין
הציונים הסבירים להפתיע שלי הסמסטר) היה הרגע בו היא אמרה לי "רואים את
הסוף". גם הטיפול אצל השיננית שהיה למחרת היה די חיובי, בוודאי יותר מהקודם
אותו סיימתי עם המלצה לטיפול שורש. אפילו הכתר הזמני שלי מאותו טיפול שורש עדיין
נמצא במקום למרות שהבטיחו לי שתוך כמה חודשים הוא יפול. מתאים לי שהוא ישאר עוד
כמה חודשים עד שהגשר ירד ויהיה אפשרי לשים לי כתר קבוע בעלות פסיכית לחלוטין.
הסיבה שהפוסט הזה כתוב בפונט לא
ישרא-בלוגי הוא שהוא נכתב בוורד. הוא גם נכתב בשבת בשש בבוקר, שמי שמכיר אותי קצת
יודע שזו שעה בה אני נמצא במשמרת בעבודה באופן קבוע.
זה מתחיל לחלחל?
כן, אחרי מסכת ייסורים קשה ומתסכלת עם
אבא שלי הוא הביא לי לכבוד שנה ג' את הדבר לו הוא קורא משקולת נייר ואני קורא עזר
לימודי. אני כבר מזמן לא בעניינים, אבל שיחה קצרה עם נדב הבהירה לי ש-Dell היא
חברה טובה למדי של מחשבים נישאים, והמחשב לא מאוד ישן, כך שהוא בתור התחלה עוקף את
השולחני שלי בביצועים בלי לעבור הילוך שני ובאופן כללי מאוד שימושי. אמנם לעת עתה
הוא יותר מכונת עדכון בלוג וצפייה ב-Heroes ופחות עזר לימודי (כי באופן
כללי, פשוט אין לי לימודים עכשיו) אבל בסמסטר הבא הוא כן ישמש ככזה.
Honest!
הציון שלי בהנדסת שיטות היה 88 במבחן,
שמיקם אותי יפה בעשירייה הראשונה של הכיתה (היו הרבה שקיבלו 85, אבל לא הרבה מעל)
או בשלישייה הראשונה אם מחשיבים רק את מי שעשה מועד ב' (אבל לא הייתה אפילו
עשירייה אחת בינינו) אבל הסופי ירד ל-83 בגלל הציון המחפיר בפרויקט, שיש לכולנו
חשד סביר שהוא אחד הנמוכים אם לא הכי נמוך בכיתה. על הערעור ויתרנו כבר, עוד הייתי
מתעקש עליו אם לא הייתי מקבל קצת יותר ממה שציפיתי ורציתי לקבל בתור ציון סופי
בקורס. גם סמסטר הבא יש לנו פרויקט, אז לפחות נלמד מטעויות. עכשיו רק צריך לקוות
למשהו סביר בסטטיסטיקה, לסיים את השנה בממוצע 76 בערך זה כל מה שאני מקווה אליו,
אחרי הסמסטר הראשון הקטסטרופלי שלי שכמעט כל ציון בו חצה את ה-60 בקושי זו התקדמות
לא רעה ונקודת פתיחה סבירה לשנה ג' שאמורה להיות הקלה בתואר ועם קצת השקעה אולי
תוכל להשתקלל עם השנה הזו ל-80 המיוחל.
עדכונים בנושא רשיון הרכב הציבורי שלי –
החל מהיום (שבת) בערב אני אתחיל ללמוד לתיאוריה שאותה אני צריך לעבור בהקדם
האפשרי, השאיפה היא עוד לפני החג הבא עלינו לטובה בהמשך השבוע. אחרי שאני אסיים
אותה אני אהיה הרבה פחות לחוץ, השיעורים אותם פספסתי בקורס הקודם חלים כולם בנובמבר
ואחרים יש לי שנתיים ארוכות בהן אני צריך מתישהו לעבור טסט על אוטובוס ואני מאמין
שזו לא תהיה בעיה גדולה במיוחד. שוב, אני מקווה שאני לעולם לא אצטרך להשתמש ברשיון
הזה, אבל אי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך ואילו קשיים יהיו בקבלה לעבודה לאדם
חסר קשרים כמוני בזמן משבר. משהו שבו אני לחלוטין מסכים עם אבא שלי (והדברים האלו
נדירים) – כדאי שיהיו אלטרנטיבות, גם אם במצב אידיאלי אני לא אצטרך או ארצה להשתמש
בהן.
נסיים בסימן התקדמות – הטלפון הסלולרי
הישן שלי שחזר אלי ב-24.6, למי שזוכר מה קרה בתאריך הזה, מצא את דרכו בחזרה
לפלאפון וכנראה ישמש בעתיד בתור מנוע למיקרוגל אם לשפוט לפי כמויות הקרינה שהוא
פולט. עוד שלב או שניים והסגירה שלי נגמרת. אני אפילו כבר מסוגל לשמוע כנסיית השכל ודפש מוד באוטו ואפילו להנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: